fbpx

הילדה השמנה שבי

work in the vacation. shutterstock

 

שגית ברמי מספרת בגילוי לב על הדרך שעברה מאז ילדותה, כילדה שמנה, ועד היום, ועל ההבנה כי עליה לעשות שינוי בחייה

כשאני מעלעלת באלבום התמונות מימי ילדותי אני רואה תינוקת עגלגלה עם קפלים ברגליים וראש שמנמן. חמודה כזאת. אני מעבירה מספר עמודים קדימה, והתינוקת שהייתי גדלה ובגיל שלוש-ארבע הייתי ילדונת מתוקה עם שיער קצר כמו של בן, במשקל תקין לגילי. ואז אני מגיעה לתמונות שלי מימי בית הספר היסודי..

בגיל 9-8 התחלתי להתמלא ולהתעגל, תופעה טבעית ביותר לילדה עם נטייה גנטית להשמנה שאוהבת לאכול דברים טעימים, נכון? והאמת היא שמאז שאני זוכרת את עצמי אכלתי גם כשלא הייתי רעבה. היום קוראים לזה “רעב רגשי”. אני קראתי לזה: “טעים”. וכשהיו לידי דברים טעימים עשיתי מה שכל ילד עושה – אכלתי.

[fancy_box]

משוחחים עם הילדים:

ספקו לילדיכם מידע חיוני הקשור לבריאות הגוף: על מה בריא לאכול ומה פחות, באיזה כמויות כדאי לאכול כל דבר, חפשו איתם יחד את המידע באינטרנט (שיהיו שותפים)  הראו להם שזה לא משהו שהמצאתם. כמובן שכדאי להתאים את המידע לגילו של הילד.

 בשלו/קנו אוכל בריא: אם אתם צריכים עזרה בתכנון המטבח מחדש, קראו חומרים באינטרנט, שאלו בני משפחה/חברים, זו לא בושה להיעזר באחרים. אי אפשר לצפות מילד שיאכל בריא אם בבית קונים/אוכלים אוכל לא בריא.

קבעו כללים ברורים בקשר לכמות הממתקים/ חטיפים שאתם כהורים מסכימים לאפשר לילדיכם לאכול: עמדו בכללים שקבעתם. ברגע שתרפו -אל תתפלאו!  אתם המבוגר האחראי.

אל תתנו להם להרגיש שאם אוכלים מתוק/מלוח /מאפה וכו’ זהו הפרי האסור: זה גורר אכילה בסתר ואם זה משהו שהם מאוד אוהבים, עדיף שתלמדו אותם לאכול במידה מאשר  שיאכלו בסתר ויפתחו רגשות אשם.

אם קרה וראיתם שהילד אוכל בסתר: קראו לו והסבירו לו למה זה לא בסדר. צעקות לא יעזרו גם לא עונשים חמורים . דברו אל ההיגיון שלו. הסבירו לו מדוע ההתנהגות שלו לא מקובלת עליכם ולמה לא כדאי לו לאכול בסתר.

עודדו את הילדים לדבר אתכם על הנושא בצורה פתוחה ללא חשש: אתם יכולים לתת להם דוגמאות מעצמכם, כהורים וכמבוגרים. ילד שלומד להבין שגם לנו, המבוגרים, קשה לעמוד בפיתויים מבין שכולנו בני אדם.

למדו אותם מה אתם עושים כשקשה להם להתאפק:  דברו על: איזה אפשרויות יש לנו (לכולנו) , אם אני לא יכולה להסתדר לבד למי אני פונה? אם אני נורא רוצה לאכול משהו מה אני עושה?

ושיהיה לכולנו בהצלחה!

[/fancy_box]

עוגת שוקולד טעימה

כולנו רעבים. זה טבעו של האדם. השאלה היא: היכן עובר הגבול הדק בין רעב פיזי לרעב אחר? רעב של “סתם כי בא לי” או של “משעמם לי אז אולי אוכל משהו” או של “רע לי אז אני צריכה משהו לאכול עכשיו” או לחלופין “טוב לי ונעים לי לאכול עכשיו שוקולד/גלידה/עוגה”. רוב המצבים בהם אכלתי קשורים הרעב היה רעב אחר.. קראו לזה “אוכלת עם העיניים” קראו לזה “מתפתה בקלות”…אני קוראת לזה: “אוכלת שבא לי ולא משנה מאיזו סיבה..”.

לעיתים הרעב התקשר דווקא לעיסוק פיסי. לדוגמה: היה לי ספר ובו סיפור אחד על ילד שאמו הכינה עוגת שוקולד עסיסית וטעימה. בכל פעם שאף אחד לא היה רואה הוא היה מתגנב למטבח ואוכל בסתר את העוגה. כמה אהבתי לקרוא את הסיפור הזה כשעוגת שוקולד הייתה נעוצה בין שיניי. הייתי קוראת אותו פעם אחר פעם, ובכל פעם חיפשתי משהו מתוק לנשנש. מה שסיפור יכול לעשות …

מהר מאוד התחלתי להתעגל בכל המקומות האסטרטגיים בגוף: בבטן, בירכיים, בפנים, בזרועות. וכאשר ההורמונים של גיל ההתבגרות השתוללו בגופי, גם החשקים למתוק עלו וגאו בי. והתוצאה? עלייה במשקל. לא כזאת של קילו – שניים. כזאת של עשר וחמש עשרה. כזאת לא בריאה. כזאת שראיתי אותה במראה והתחלתי  להרגיש רע עם  מה שאני רואה.

זה היה פשוט נורא. מצד אחד הייתי כל הזמן רעבה (לפחות זה מה שהרגשתי) ומצד שני ידעתי שזה לא נראה טוב. הרגשתי את זה בכל נים ונים בגופי. מתי בעיקר? כשהלכתי לקנות עם אמי בגדים. הייתי קונה בגדים רחבים כדי להסתיר. ולהסתיר אי אפשר. הדיסוננס היה מטורף. אהבתי לאכול והרבה אבל גם רציתי להיות רזה. ולמה רציתי להיות רזה? כי לרזות היה הרבה יותר כייף. ככה חשבתי (וחושבת לפעמים עד היום ממרומי גילי…). הרזות יכולות ללבוש מה שהן רוצות בלי להתבאס פעם אחר פעם מול המראה. הרזות יכולות ללבוש בגד ים בכיף בלי להתרגז על השומנים בבטן, בידיים, בירכיים ואז מרוב העצבים והתסכול  נשארות בבית. הרזות משיגות גם את הבנים הכי שווים. בקיצור עולם הרזון היה נראה לי כגן עדן רחוק ממני כמרחק שנות אור.

רוצה לרזות ומהר

אז מה עושה נערה בגיל ההתבגרות שרוצה לרזות ומהר? דיאטת כסאח. מה לא ניסיתי? להוריד מתוקים/מלוחים/פחמימות/סוכרים. כמובן שזה לא היה מחזיק מעמד הרבה זמן ומהר מאוד הייתי מתפתה בחזרה, למתוקים בעיקר. והכל בשקט, בגניבה, מבלי שאף אחד ירגיש (או לפחות כך חשבתי).

למה לא יכולתי לעצור את עצמי? למה לא יכולתי להתאפק? למה לא אכלתי במידה והייתי מסוגלת לאכול את כל השוקולדים שהיו בארון או למה לא הפסקתי ליישר את כל העוגה? ולמה עשיתי את כל זה בסתר או שאף אחד לא היה על ידי וליד אנשים הייתי כביכול “בדיאטה”? כי הרגשתי אשמה. הרגשתי שמה שאני עושה לא בסדר. וזה לא בסדר כי עובדה שהמשכתי לעלות במשקל והבגדים שלי שוב לא עלו עליי.

היום אני מבינה שרציתי קסמים. חלמתי שאני מתעוררת יום אחד רזה ושככה זה יישאר לתמיד אבל זה ממש לא קרה. אין קסמים! בשביל לרזות צריך לעבוד, וקשה. אז היו תקופות שגם עבדתי קשה מאוד ושילבתי פעילות אירובית כל יום וראיתי תוצאות יפות אבל האם ידעתם שכשיש לך “ראש של שמנה” אז את אף פעם לא מרוצה מהתוצאות ושזה ממש קשה לשמור עליהן לאורך זמן? אני גם לא זוכרת ששיתפתי את ההורים יותר מדי באכזבות, בתסכולים ובקשיים. למה? ככה.. כי נערה מתבגרת טיפוסית מעדיפה (בדרך כלל) להתייעץ/לספר/לחלוק את חוויותיה עם חברות בנות גילה. זה גיל שבו מתחילה הנפרדות בין ההורים למתבגר/ת וזה טבעי לגמרי. אז אני התמקמתי במקום טוב בסטטיסטיקה הזאת.

ההורים ניסו לעזור

וההורים שלי? ידעו שאני רוצה לרזות וניסו לעזור לי בהסברים על הדרכים הבריאות לרזות  אבל (ובצדק) היה להם מאוד קשה לראות שאני אוכלת בסתר. איך הם התמודדו עם זה? ניסו להסביר לי בכל מיני דרכים. ואני ? כעסתי על השיחות האלו. מאסתי בהן. כי איזה ילד/ה רוצה לשמוע , או לפחות לחשוב שהוא מבין שמטיפים לו? איזה ילד רוצה “להיתפס” בקלקלתו? אף אחד.

פירשתי את השיחות האלו איך שילדה מפרשת: “כולם חושבים שאני שמנה” , “להיות מלאה זה לא יפה”, “אני לא מוצאת בגדים יפים לקנות כי אני שמנה” , “בחיים אני לא אהיה רזה כמו…” , “איזה כייף לרזות אין להן בעיות בחיים” וכו’… העניין הוא שנשארתי עם הפירושים שלי במקום לבוא ולהגיד להוריי מה אני מבינה מהשיחות…במקום זה  חשבתי ודמיינתי שלא מרוצים ממני כי אני שמנמונת, או כי שוב תפסו אותי אוכלת בסתר. לא תמיד באתי לבקש עזרה. חשבתי שאני יודעת הכל ושאני יודעת הכי טוב. והתוצאה? עליתי-ירדתי-עליתי-ירדתי עד עצם היום הזה.

עדיין אותה ילדה אבל עם מסקנות

רק היום, בגיל 40 פלוס, אני מבינה שבתוכי שוכנת עדיין אותה ילדה. אותה ילדה עם אותן התנהגויות של פעם ..כן תתפלאו או לא, עד לפני לא הרבה זמן עדיין מצאתי את עצמי אוכלת את מה שאני הכי אוהבת (קרי- מתוקים) בעיקר כשאני לבד. כשאין מסביבי אנשים שמכירים אותי. החלטתי אין ספור פעמים שאני מתחילה לקחת את עצמי בידיים ומי שמסביבי כמובן מודע לזה והנה אני  שוב מאכזבת.

אבל הפעם הכל יהיה שונה. אני מרגישה את זה חזק בפנים. יותר מאי פעם. אני נמצאת במסע אל עצמי. מסע שהתחלתי אותו לפני כחודשיים. הבנתי שאני לא יכולה יותר להמשיך לשחק עם הגוף שלי במשחקים אסורים. הוא לא יעמוד בזה ויבגוד בי ביום מן הימים. אני כבר לא בת 16. הגוף שלי למוד דיאטות ולמוד עלייה במשקל. נמאס לו מהמשחקים.  גם לנפש שלי נמאס. גוף ונפש אחד הם. ואם אחד מהם יהיה חולה, מה שווה השני בלעדיו?

 הכותבת היא מאמנת נשים, ילדים ונוער, מרצה ומנחה מעגלי העצמה לנשים ונערות

עוד בנושא

אין פוסטים נוספים בנושא זה
commentIcon

הורים למתבגרים / מתבגרות?

גם אנחנו!

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אחת לשבוע כתבה חשובה ומעניינת על ההתמודדות עם התבגרות הילדים שלנו בעידן הנוכחי.