מאת  אסתר ליברזון נמר.
שייך לקטגוריית השלמות שלך היא הפלוס שלי!

fat-shaming-shutterstock

 

עם שחרורה מהמחלקה להפרעות אכילה ומתוך החוויה האישית שלה, החליטה אסתר לחתור לשינוי ולעזור לצעירות הסובלות מדימוי עצמי נמוך. מאז היא שומעת מאות סיפורים אישיים ונחשפת למגוון מחקרים בנושא. מסקנתה: יש קשר בין השיימינג ברשתות החברתיות לבין ריבוי הפרעות כמו אנורקסיה

 

הדלתות נפתחו. פסעתי לעבר חדר ההשגחה והתיישבתי לידה. הבטתי בה מקרוב. היא נראתה מפוחדת, שפופה, חלשה מאד, רזה. הפחד ניבט מעיניה. המראה הזה מוכר לי, מוכר מדי. הייתי שם רק שלוש שנים קודם לכן. התיישבתי לצידה, הנחתי ידי על כתפה, ושאלתי: “למה את כאן?”. היא הביטה בי, מנסה לברור את המילים הנכונות. “הרבה סיבות”, ענתה לבסוף. “איפה זה התחיל?”, הקשיתי. “כמה בנות בבית הספר שלי כתבו לי שאני שמנה בוואטסאפ. צחקו עליי, הציקו לי. הן אמרו שאם לא ארד כמה קילוגרמים, אף בן לא ירצה לצאת איתי”.

ברגע שהשתחררתי ממחלקת הפרעות אכילה בתל השומר, קיבלתי החלטה: להיות חלק פעיל בחייהן של מטופלות הסובלות מהפרעות אכילה או מדימוי עצמי ודימוי גוף נמוכים. אני רוצה ללוות, לשמוע, להבין ולעזור להן לצאת מהמקום האפל ביותר שבו הן ומחשבותיהן הפכו לאויב המרכזי בחיים. זה 16 שנים שאני עוסקת בטכנולוגיה ופיתוח, 16 שנים שציידו אותי בהבנה מעמיקה אודות מערכות מידע ואפליקציות ואודות האופן שבו אותה קידמה טכנולוגית משפיעה ישירות על חיינו ועל חיי ילדינו. השילוב בין ההבנה הזו לניסיון החיים שלי, לצד ליווי נערות ומשפחותיהן, הביאו אותי לבחון את הקשר בין תופעת הביוש המודרני (“שיימינג”) באפליקציות הצ’אט וברשתות החברתיות לבין דימוי עצמי נמוך והשלכותיו. מאות סיפורים אישיים של בני נוער, פוסטים ברשת, פרסומים בעיתונות ובפורומים ומאמרים מדעיים – כל אלה מעידים על כך שהעלייה החדה בתופעת השיימינג מעצימה בעיות בדימוי העצמי העלולות להבשיל להפרעת אכילה של ממש.

Fat Shaming: “שמנה”, “פרה”, “מכוערת”

מחקר בינלאומי שנערך בשנה האחרונה, מצא כי בני הנוער בישראל מוטרדים ממשקלם הרבה יותר מחבריהם בעולם. מחקר אחר, שפורסם במאי 2015 על ידי מכללת כנרת, חשף כי 10 אחוזים מתלמידי כיתות ג’-ט’ בישראל סבלו מקבוצת גנאי שנפתחה נגדם בפייסבוק או בווטסאפ. לפי הממצאים של פרופ’ עמוס רולידר, ראש המחלקה למדעי ההתנהגות במכללה האקדמית כנרת, וד”ר מירן בוניאל-נסים, מרצה בכירה במחלקה – 22 אחוזים מהילדים “זכו” להודעת פוגעניות ברשת. אמנם שיימינג היה קיים מאז ומעולם (כאשר אני הייתי תלמידה בבית הספר “להבים” גם לי עשו שיימינג, רק שהוא נערך בחצר האחורית ובכיתה, ולא יצא מגבולות בית הספר). מה שהתפתחות הטכנולוגיה הביאה איתה הוא זמינות, לצד מהירות והיכולת להפיץ את המידע לכל עבר בלחיצת כפתור אחת. כל דבר שנהגנו לעשות טלפונית או פנים אל פנים, הומר לפוסטים ברשתות החברתיות. חברות הפכה למספר בפייסבוק, ומילים נפלטות ללא סינון בזמן שהן מתחבאות מאחורי מסך ומקלדת.

הילדים שלנו נמצאים בניידים חלק ניכר מזמנם. איננו יכולים לעצור זאת, חד משמעית. הדילמה הקשה שלנו כהורים האם לרכוש לילד שלנו מכשיר נייד מתעמתת בהבנה שלא נרצה לבדל אותו מחבריו הרבים אשר “כבר נמצאים שם”. כשהייתי בת 14, נפגשנו עם חברים פנים אל פנים, וכדי לקבוע כל מפגש נעזרנו בטלפון חוגה של בזק. לא הייתה לנו הרבה ברירה אלא לשנן את מספרי הטלפון, מה שרק תרם לזיכרון שלנו. היום, בהנחה שהילד בכלל יוצא לראות את חבריו ואינו מסתפק ב”כתיבה” מרוחקת חסרת רגש או אמפתיה,כל מפגש מכל סוג מתואם ברשת החברתית. גם לזכור לא צריך, הכול מאופסן ב”מוח” הנייד. ילדים ובני נוער מעידים בפניי פעם אחר פעם שאם הם לא יחזיקו במכשיר נייד, הם לא יוכלו להשתתף בפעילות הכיתתית כי פשוט לא ידעו עליה.

“דור ה-Z”, כלומר ילידי 1995 ואילך (המכונים גם “דור ה-M” עבור Media, או “דור המסכים” או “דור הפלזמה”) הם המשתמשים העיקריים. בקרב ילדים בגילאי 8-6, ל-47 אחוזים מהבנים יש טלפון נייד לעומת יותר מ-73 אחוזים מהבנות. כשאני מציגה נתון זה בהרצאותיי לבני הנוער, הבנים תמיד מעירים בגיחוך: “ברור, כי הבנות יותר ‘חופרות'”. וככל שעולה הגיל, כך עולים האחוזים: 93 אחוזים מהבנות ו-82 אחוזים מהבנים מחזיקים סמרטפון בגילאי 14-13. מה הם עושים שם כל כך הרבה? הרוב (56 אחוזים) בעיקר מדברים. אולם ככל שעולה הגיל, הדיבור מתחלף בהקלדה, בשיתוף תמונות האחד עם השני או בתצורת “סלפוש לאינסטוש” (צילום עצמי לאינסטגרם).

מחקר מכון שריד שנערך מטעם איגוד האינטרנט הישראלי בפברואר 2015, מעיד כי 66 אחוזים מתוך כמעט 500 נחקרים בגילאים 24-14 פגעו או היו עדים לפגיעה בוואטסאפ. החשיפה היומיומית למכשיר הנייד בנתה את מה שאני מכנה “גיבורי ה-Z”. הם נולדו בעקבות מהפכת הטלפונים החכמים ומסתתרים מאחורי מסך ומקלדת. החלופה הקיימת היום – לתקשר במילים בלי להביט בעיני הנמען – הפכה את השיימינג לפופולרי כי הוא אינו דורש התמודדות עם התוצאות. אחרי הכול, מה הבעיה לשלוח בהודעות מיידיות (מופצות ומונצחות) מילים כמו “שמנה”, “פרה” או “מכוערת”? לצערי הרב, מילים אלה לקוחות מתוך הודעות אמיתיות שנשלחו לילדה בכיתה ד’. בארה”ב אפילו מצאו לתופעה הזו שם – Fat Shaming. בני הנוער אינם מחויבים להתמודד עם ההשלכות של המילים שלהם (בכל תחום, אגב) בגלל אותה טכנולוגיה, וכאן נכנס תפקידנו כהורים ומורים בבתי הספר.

 סכנה לפרפקציוניסטים

פרמטר ה”בושה” אינו חדש במחקרים רפואיים. הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה מגדירות בושה כרכיב חשוב שיש לבחון בבואנו להבין התנהגות פסיכולוגית כזו או אחרת. לצורך כך פותח “ראיון חווית הבושה” SEI – Shame Experiences Interview)) בעבור פציינטים שונים. תחושת הבושה שנולדה מתוך ה”ביוש” קיימת מאז ומעולם, אך אופן הפצתה המשתנה העצים אותה מאוד. ייתכן כי פרמטר זה מהווה ‘טריגר’ לתופעות פסיכולוגיות שונות, כמו התנהגות כפייתית, גישה לא בריאה לאוכל, דימוי גוף בעייתי וכאמור גם הפרעות אכילה. בספרה “נשים ובושה” כותבת ד”ר ברנה בראון, כי “במקום שבו פרפקציוניזם (הצורך בשלמות) בועט, הבושה לעולם אורבת”. לדבריה, בושה מהווה מרכיב עיקרי בתחושה כי איננו טובים מספיק. תחושות ומחשבות כאלו קיימות בקרב כל מי שחווה אי פעם הפרעת אכילה לסוגיה.

לפי ארגון הבריאות העולמי (WHO), בישראל מעל 30 אחוזים מהנשים סובלות מבעיות בדימוי הגוף (בערך אחת מכל שלוש נשים). אחוזי הבנות הסובלות מהפרעות אכילה מסוגים שונים בישראל הינו הגבוה ביותר בעולם! מחקר שנעשה בקנדה מציין את חשיבותה של תופעת הבריונות כגורם פסיכולוגי המשפיע על מידת הלחץ בה שרויים בני הנוער וכאחד הגורמים, למשל, לדילוג על ארוחת הבוקר. אולם מחקרים רבים שנערכו בארה”ב בין השנים 2015-2014 מצביעים על כך שהשיימינג על רקע המראה החיצוני לא רק שאינו מעודד להוריד במשקל, אלא אף מעצים את תופעת ההשמנה אצל הקרבן. בפורטוגל, למשל, נמצא קשר חזק בין בנות בגילאי 18-12 שעברו בריונות מסוגים שונים (השפלה מילולית ושיימינג) לבין שינוי או התנהגות פסיכולוגית בהקשר של אכילה ודימוי הגוף (Body Image).

המחקר בתחום הקושר בין תופעת השיימינג לבין הפרעות אכילה עודו בחיתולים. הביוש בגרסה המודרנית-טכנולוגית הוא תופעה צעירה, ויחד עם זאת לצערנו הרב היא הספיקה לגבות מחירים גבוהים. איני סבורה שהפתרון הוא למנוע מילדים את המכשיר הנייד, אך עלינו להציב גבולות ברמת השימוש היומיומית, להסביר אודות ההשלכות ולספק טכנולוגיה שתאפשר שליטה על המידע. בסופו של יום, הדבר היחיד אשר יעזור לנו להילחם בשיימינג הוא חינוך לביטחון ואהבה עצמית, ללא מרדף אחרי שלמות או ריצוי תמידי של הסביבה תוך הפחתת ערך האושר הפרטי שלנו.

* הערה: הדברים מובאים מתוך ראייתי האישית-ביקורתית ומתוך ניסיוני האישי בלבד

הכותבת היא יזמית ואשת הייטק, מפתחת ומובילה פרויקטים טכנולוגיים, לוחמת נגד שיימינג והשלכותיו, חולת אנורקסיה לשעבר אשר נחשפה למאות סיפורים, התנהגויות ודרכי מחשבה של חולים בהפרעות אכילה מסוגים שונים, כותבת הבלוג “רזון יחזקאל” בפייסבוק וחברה ב Supersonas, אמא לשלושה

הקמפיין החדש של רומי סגל בשיתוף “עשר פלוס”: השלמות שלך היא הפלוס שלנו

מראה מראה שעל ה”סלפי”, מי הכי יפה ברשת?