מאת ד"ר שלי גפן.
שייך לקטגוריית ילדים ותקשורת

selfi-shutterstock

 

הפרעת אכילה ושמה “סלפי”: הן מעלות בלי הרף תמונות שלהן לרשת החברתית כדי לקבל אישור לכך שהן מספיק יפות ומספיק רזות. ממש כמו אמא של שלגייה מול המראה, הן חיות בחרדה קיומית שמא הן לא עומדות ברף. מה עושים?

 
“יא מכוערת”, “איזה כוסית”, “שווה!!!!”, “ביג לייק יא מהמממת”. כך מגיבים בני נוער (ובעיקר נערות) כל יום וכל שעה לחברות המעלות תמונות של עצמן ברשתות החברתיות. אין ספק שהמסכים הגדירו מחדש את מושג הנראוּת, וגרמו לכולנו (כן, גם לנו האמהות) לעמוד יום יום מול המראה בגרסת ה”סלפי” ולהשוות עצמנו למודלים בלתי אפשריים, כשאנו חשות תסכול לנוכח הפער הקיים.

בכל פרסומת, בכל תכנית ריאליטי, עוסקת התקשורת בדימויים וייצוגים נשיים. אנחנו לומדות על אידאל היופי והרזון מגיל צעיר דרך צפייה בתמונות המשועתקות ברשתות – תמונות המשכנעות את כולנו שיש רק דרך אחת לאושר, והיא עוברת בהכרח במראה החיצוני שלנו. והבנות שלנו משתכנעות. לא עובר יום בלי שהן מעלות סלפי ומחכות לאישור מהעולם לכך שהן מספיק יפות, מספיק עומדות בסטנדרטים העכשוויים.

איך נשכנע את הבנות שלנו שהן יפות ומוצלחות? איך נגרום להן להבין שלא כל הנוצץ זהב? שיש עדיפות ליופי הפנימי על פני החיצוני? שהרשת היא רק אשליה המסתירה מעינינו את הבל היופי ושקר החן?

נערות באובססיה

בני הנוער חיים בשני עולמות מקבילים: האחד אמיתי, השני וירטואלי. כל נערה מתבגרת בונה לעצמה פרופילים אישיים ברשתות, מעלה תמונות ומתכתבת עם חברות, תוך עיסוק מתמיד בייצוגי המגדר – מראה הכולל לבוש ומבנה גוף. מחקרים מראים כי נערות עושות שימוש רב יותר ברשתות מאשר נערים, וזאת תוך מיקוד בדימוי הגוף. הן מעלות תמונות, מושפעות מהתגובות ומחפשות אישור מחברות למראה שלהן. ובחזית השנייה, בבית, הן עומדות שעות מול המראה, מחליפות בגדים ללא הפסקה ותוהות מה ללבוש ואיך הן נראות. האירוע מלווה לא אחת בתסכול, בכי וחוסר שביעות רצון, כשהתמונה הניבטת מולן במראה אינה עומדת באידאל הרצוי. פעמים רבות הן מבקשות מאמא שלהן לרכוש בעבורן מוצרים אשר ישפרו את המראה שבו חנן אותן הטבע, ובמקרים אחרים הן מבקשות ממש לשפץ את הקיים (אם באמצעות ניתוחים פלסטיים או החלקות לאורך זמן). האובססיה הזו סביב עניין היופי והרזון היא בדיוק אותה אובססיה שתקפה את אמה של שלגייה בסיפור האגדה הנודע שבו היא ניצבת מול המראה פעם אחר פעם. ואגב, מכאן קצרה הדרך לקנאה והיעדר פרגון, הפוקדים לא אחת גם את בנותינו כדרכה של כל קנאות אובססיבית.

מנגד ניצבות האימהות מול אתגר לא פשוט: מצד אחד הן עומדות משתהות מול בתן הצעירה שהפכה נערה בטרם עת ומתקשות למצוא את המילים המתאימות כדי שהיא תאמין שהיא יפה כמו שהן רואות אותה. הבנות מצידן אינן מאמינות, ומנקודת מבטן אמא שלהן “לא מבינה כלום” כי “היום זה שונה מפעם”, ואנחנו הרי “כבר זקנות”. מצד שני, גם האמהות בעצמן נופלות לא אחת במלכודת הפרסומות, מאמינות למסרים הנמכרים להן ונוהרות לרכוש ממיטב התכשירים כדי להיראות צעירות יותר ויותר ולהסתיר את הקמטים. כי העולם שייך לצעירים. אני מניחה שאין צורך לפרט מדוע זו אינה הדוגמה האישית הנחוצה לבנותינו בשלבים הקריטיים כל כך בהתבגרותן.

להפנות אל היופי הפנימי

מהו אם כן התפקיד האימהי שלנו? פשוט להיות! להתייחס לעצמנו באופן טבעי ואמיתי, לקבל את השלם גם אם אינו מושלם, כי יופי הוא כל דבר שנתבונן בו באהבה. ואהבה אנחנו נותנות בלי סוף. לכן, למדו את הבנות שלכן לאהוב את עצמן ואת גופן כפי שהן, היו להן מודל לחיקוי באופן החשיבה שלכן והגישה לענייני יופי, הימנעו מהערות עוקצניות ואל תחפשו “מה אין” אלא התמקדו ב”מה יש”. ויש הרבה, וזה שלכן ושלהן! עזרו להן להבין שהעולם בחוץ הוא אכזר, וכי עלינו להאמין בעצמנו בלי שנצטרך לקבל אישור מאחרים. מדי פעם, הציעו להן להתנתק מהעולם החיצוני או המקוון ולהיכנס פנימה כדי לראות את עצמן באמת. כי שם טמון היופי האמיתי שלהן!

הכותבת היא מרצה וחוקרת תקשורת המתמחה ביחסים סביב המסכים, מעבירה סדנאות להורים ולאנשי חינוך על דור המסכים, שותפה במרכז רגעים העוסק בתקשורת, יחסים ומסכים. לעמוד הפייסבוק של שלי גפן

ליוזמה המיוחדת של רומי סגל, רק בת 17 

לבלוג המלא של ד”ר שלי גפן: ילדים ותקשורת