מאת יונית ספיר ואורלי בילו.
שייך לקטגוריית הדרכת הורים, מאמרים, משפחה פלוס

letter-from-the-teenager-shutterstock

ד”ר גרטשן שמלצר נכנס לראש של המתבגר שלנו וכתב בשמו את המכתב שלא נקבל לעולם. מנחת ההורים יונית ספיר תרגמה אותו למענכם

 
“כשילדינו מתנהגים בצורה הנוראה ביותר, זו העת בה הם זקוקים לאהבתנו יותר מכול” סאמי וידאל-הול
כל מי שיש לו מתבגר/ת בבית מכיר את זה שלפעמים, רק לפעמים, אנחנו מתרגזים עליהם. לפעמים הם טורקים את דלת החדר, ולנו בכלל לא אכפת. רק לעתים רחוקות אנחנו מבקשים מהם לסדר את החדר, ואולי רק פעם בחודש אנחנו מתווכחים איתם. ואולי גם הרבה יותר מזה.

המכתב הבא נכתב על ידי ד”ר גרטשן שמלצר*, והוא מוקדש לכל ההורים למתבגרים – לאלו שכבר שם ולאלה שבדרך – כדי להזכיר לנו את מה שאנחנו יודעים אבל נוטים לשכוח: מה באמת הילדים שלנו צריכים מאתנו?
הורה יקר שלי,

זהו מכתב שהלוואי ויכולתי לכתוב…
המאבק הזה שאנחנו נמצאים בו עכשיו.
אני צריך אותו. אני צריך את המאבק הזה.

אני לא יכול להגיד לך את זה, כי אני לא יודע איך להתנסח נכון וזה גם לא יישמע לך הגיוני בכל מקרה. אבל אני צריך להיאבק בך. זקוק לכך נואשות. אני צריך לשנוא אותך עכשיו, ואני צריך שתשרוד את זה. אני צריך שתשרוד את זה שאני שונא אותך, ואני צריך שתשרוד את זה שאתה שונא אותי.

אני זקוק למאבק הזה למרות שגם אני שונא אותו.
זה לא משנה על מה המאבק שלנו, על שעת החזרה הביתה, על שיעורי הבית, על הכביסה, על החדר המבולגן, על אם אלך או לא אלך מחר לבית הספר. על כך שיש לי חברה, או על כך שאין לי מספיק חברים. ואם יש לי, הם אינם מספיק “טובים” בעיניך. זה כלל לא משנה על מה המאבק שלנו.

אני צריך להיאבק בך על כך, ואני צריך שאתה תעמוד בזה.

אני זקוק נואשות לכך שתחזיק את הקצה השני של החבל. שתאחז בו בחוזקה בעוד אני מחפש את דרכי, מושך והורס עד הקצה השני עד שאמצא את דרכי, עד שאמצא את דריסת הרגל שלי בעולם הזה.
עד כה ידעתי מי אני, מי אתה ומי אנחנו בעולם הזה. אבל עכשיו אני כבר לא יודע. עכשיו אני מחפש את הקצוות שלי, ולפעמים אני יכול למצוא אותם רק כשאני מושך גם אותך איתי.

כשאני הודף את כל מה שהכרתי עד היום, אני מרגיש שאני קיים. ולרגע…אני מסוגל לנשום.
אני יודע שאתה מתגעגע אל הילד המתוק שהייתי. אני יודע את זה, כי גם אני מתגעגע אל הילד המתוק הזה, וחלק מהכאב שאני מרגיש עכשיו נובע מהגעגוע הזה.

אני זקוק למאבק הזה, ואני צריך להרגיש שלא משנה כמה קשה אני או כמה גדול הכעס שלי – הוא לא יכול להרוס אותך או אותי. אני צריך שתאהב אותי גם כשאני הכי “בעייתי” וגם כאשר זה נראה כאילו אני לא אוהב אותך. אני צריך שתאהב את עצמך ואותי בעבור שנינו כרגע.
אני יודע שזה מבאס להיות שנוא ומסומן כ”האיש הרע”. אני מרגיש אותו הדבר מבפנים, אבל אני צריך שתחזיק מעמד – ואם תזדקק לכך, קבל עזרה ממבוגרים אחרים. כי אני לא יכול כרגע. אם אתה רוצה לאחד את כל החברים שלך לקבוצת תמיכה “שורדים את גיל ההתבגרות” זה בסדר מבחינתי, לא אכפת לי. רק אל תוותר עליי. אל תוותר על המאבק הזה, אני זקוק לו.

זהו המאבק אשר ילמד אותי שהצל שלי אינו גדול יותר מהאור שלי.
זהו המאבק אשר ילמד אותי שרגשות קשים לא אומרים שזה סוף מערכת היחסים.
זהו המאבק אשר ילמד אותי איך להקשיב לעצמי, גם כשאני עלול לאכזב אחרים.

המאבק המסוים הזה יסתיים. כמו כל סערה, הוא פשוט יחלוף לו. ואני אשכח, וגם אתה תשכח. ואז המאבק יחזור, ואני אזדקק לך שתאחז בחבל שוב. אזדקק לכך שוב ושוב במשך כמה שנים.

אני יודע שעכשיו אין שום דבר מספק בתפקיד ההורי שלך. אני יודע שסביר להניח שלעולם לא אודה לך על התפקיד הזה, או אפילו אכיר בקושי שאתה חווה כרגע. למעשה, אני כנראה אבקר אותך על כל העבודה הקשה שעשית. זה אפילו ייראה שלא משנה מה תעשה – כלום לא יהיה מספיק טוב. ובכל זאת, אני לגמרי סומך על היכולת שלך לעמוד ניצב במאבק הזה. לא משנה כמה אני מתווכח, לא משנה כמה אני כועס, לא משנה כמה שקט אני אהיה.

בבקשה, החזק היטב בקצה השני של החבל ודע שאתה עושה את העבודה החשובה ביותר שמישהו יכול לעשות בעבורי כרגע.

באהבה,
הילד המתבגר שלך.

* המכתב תורגם לעברית על ידי יונית ספיר

 

הכותבות הן יועצות משפחתיות, מנחות קבוצות הורים לצעירים ומתבגרים, מנחות מוסמכות מכון אדלר ומשרד החינוך. יונית ואורלי – יחסים טובים כדרך

הורות בעידן הנוכחי: למה זה כ”כ מסובך?

יומני היקר: קחו אתגר – נסו לעודד את הילד לכתוב יומן אישי. למה?