מאת שרית וינו-אלעד.
שייך לקטגוריית בלוגים, משפחה פלוס

vino-elad-photo-by-yaniv-drocker 

שרית וינו-אלעד, שחקנית בתיאטרון (“רומיאו ויוליה”) ובטלוויזיה (“הבורגנים”), מטפלת בריברת’ינג ואמא של ג’וי ויהלי, משתדלת לאהוב את עצמה. תמיד

 
“צפי בסרטון שבו הנערה מבקשת מאמא שלה לאהוב את עצמה כדי שגם היא תוכל לאהוב את עצמה ותגיבי, טוב”?

“בטח, אין בעיה”, עניתי. כמה קשה זה כבר יכול להיות?

כבר שלושה שבועות שאני מנסה לכתוב את תגובתי המדויקת לסרטון, ולא היה קל כמו שחשבתי. בהתחלה הרגשתי רק חיבה לילדה הזאת ובוז לאמא. כמה קשה זה כבר יכול להיות לאהוב את עצמך, ולו רק כדי לאשר לילדה שלך שהיא אהובה ומושלמת כמו שהיא? אבל אז התחילו להתעורר בי קולות כאלה מבפנים, כאלה שמעלים ספקנות, שצחקו לי בפנים ואמרו: “כן, גברתי? אז איך בדיוק תסבירי את הטיפולים שאת עוברת כדי להחיות את הפנים שלך ולהיראות רעננה יותר, צעירה יותר, שמחה יותר?
“ואיך תסבירי את הביקורת שעולה בך בכל פעם כשאת עומדת מול המראה ומגלה צמיג פה ודבלול שם“?

והלב שלי רועם, כי בעצם אני אוהבת אותי. מתבגרת, לא מושלמת, שמנמונת, מלבינת שיער. אני אוהבת אותי כי אני כל הזמן גדלה, כי אני לא מפחדת משינוי, כי אני מרגישה שאני מחפשת את הייעוד שלי – גם כשאני מרגישה שהגעתי אליו. ויחד עם זאת, יש פעמים שאני לא אוהבת אותי, וגם על זה אני סולחת לעצמי. ותמיד אנסה להשתפר. לא רק מבפנים, גם מבחוץ.

ומה לגבי הילדות שלי? אני רוצה להאמין שהן יודעות את הדבר הבא: אנחנו נהדרות, ותמיד נחפש להיות נהדרות עוד יותר. אבל לא על פי סטנדרטים של מגזיני אופנה, לא לפי תו תקן של אחרים. רק לפי קול הלב שלנו, לפי הקריאה הנשימתית שלנו, לפי מדד הנתינה והשפע.

אהבה היא “טריקית”, היא דינמית, היא זזה. החוכמה היא למוסס את התנאים. לא אוהב את עצמי יותר אם אהיה יפה יותר או רזה יותר או שקטה יותר או עשירה יותר. אוהב את עצמי תמיד, כי מגיע לי בלי תנאים.

וינו-אלעד: “הייתי מתבגרת מהגיהנום”

דימוי גוף: המשנה הסדורה של שרה פון-שוורצה (“זגורי אימפריה”)