מאת ריקי ברוך.
שייך לקטגוריית משפחה פלוס, עשרים פלוס

weigh-scale-shutterstock

 

היא חושפת את כל הקלפים: העיסוק האובססיבי בדימוי הגוף שלה לא עזב אותה מעולם, ובאופן לא מפתיע נראה כי גם ילדיה דבקים בכך. המסע החושפני של ריקי – מגיל הילדות, דרך השירות הצבאי וגם היום כאמא לילדים בוגרים – מציב בפני כולנו מראה מצמררת. האם כך חיינו אמורים להתנהל?

 
שנים שאני נוהגת לומר שהאיש היחיד שאני מכירה בסביבה שלי שאינו סובל מהפרעות אכילה או דימוי גוף בעייתי הוא בעלי, אבי ילדיי. מאז ילדותי המוקדמת, נעוריי ובטח שבתקופת השרות הצבאי שלי עמד מושא דימוי הגוף אל מול עיניי, ועד היום הוא ממלא משבצת רחבה בחיי.

הייתי ילדה רזה, רזה מאוד. אבי נהג תמיד לומר לי שכיוון שאני רזה ולא אוכלת כלום, יש לי עיגולים שחורים מתחת לעיניים. האמנתי לו שזה נכון, וחלמתי שבוקר אחד אתעורר והעיגולים השחורים ייעלמו. מעולם זה לא קרה, אך עם השנים פשוט הפסקתי לראות אותם ולדעת שהם כאן.

בגיל ההתבגרות התחלתי להשמין. משהו בטבע עשה את שלו, והתעגלתי במקומות הנכונים (אף כי אני סולדת מהביטוי הזה!) עד שהבנתי שאני ממש לא אוהבת את מה שאני מרגישה. מהר מאוד גילית שיש לי חבר-אויב חדש: מתחת לשידה של אמא בחדר השינה, היה מונח אז משקל כתום שאיש לא גילה בו עניין. התחלתי להישקל, להביט במראה ובעיקר לא לאהוב את מה שאני רואה.

ככל ש’התעסקתי’ במראה ובמשקל נחשפתי לדרכים, תפריטים ודיאטות במטרה להפחית ממשקלי ולהיראות כמה שיותר רזה. כשהתגייסתי לצבא, מתוסכלת וכואבת את החרות שנגזלה ממני באחת בחודש טירונות חורפי של דצמבר-ינואר קרים במיוחד, זינק משקל גופי בלי שהבנתי איך. מיני עוגות, חטיפים, פירות יבשים ופינוקים שהגיעו מהבית  אמורים היו להשביע בי את הרעב הרגשי ואת הקושי להסתגל למסגרת הנוקשה. כשסיימתי קורס ארוך ומתיש בדרך לשרות בבסיס צבאי סגור בסיני, החלטתי שלא עוד. למדתי בדרך הכואבת שחגיגות הטוסטים עמוסי גבינה צהובה שסיפק לנו המטבח הצבאי, הן אחת הבחירות הפחות נכונות לדימוי הגוף לו ציפיתי, אז ועדיין.

אני יכולה להעיד על עצמי שאני סופרת כבר חמישה עשורים של חלום בלתי מוסבר להיות רזה תמיד. כמה שיותר רזה, בלי להבין למה זה באמת חשוב לי כל כך. לא משנה כמה יראה הצג הדיגיטלי כשאעלה על המשקל, תמיד אבקש בליבי פנימה את מה שאינו בר השגה. מאז שאני זוכרת את עצמי, תמיד ינשוף בעורפי אותו אי שקט גם כשאני לובשת דבר מה שאמור לאפשר לי להביט במראה ולהיות מרוצה. הפחד הטבוע עמוק בתוכי מלהיות שמנה, חצי שמנה, או לעלות במשקל, הוא פחד חזק שמעולם לא עשיתי את המיטב להיפרד ממנו.

גם כיום, בהיותי אמא לילדים שבגרו וכמי שמניעה את כלכלת המשפחה ומכינה את מרבית הארוחות לזמן המשותף שלנו, עדיין אני משתוממת להיווכח – שלא בצדק, יש לומר – עד כמה משקפת לי התנהלותם של ילדיי את התחושה שדימוי הגוף שלהם אינו משיג את מה שהיו רוצים להאמין שהם ראויים לו.

לבלוג המלא של ריקי ברוך במגזין: עשרים פלוס

לקמפיין של רומי סגל בשיתוף “עשר פלוס”: “אמא, השלמות שלך היא הפלוס שלי”