היא רק בת 17, אבל קוראת להורים להתעורר: “יש בידיכם את הכוח להעניק לילדיכם את הביטחון בעצמם, ולייצר אצלם אהבה וקבלה עצמית. אבל רק אם אתם תאהבו ותקבלו את עצמכם כמו שאתם”. רומי סגל בקמפיין חדש בשיתוף “עשר פלוס”
“אל תסתכלי בקנקן, אלא במה שבתוכו!” כמה פעמים יצא לכן לומר לילדים שלכם את המשפט הזה, עם חצי חיוך וקול מלא ביטחון? אתן בטוחות שכך אתן מעבירות להם מסר חינוכי חשוב אשר ילווה אותם לכל אורך חייהם ויעצב את אישיותם. אני מניחה שאמרתן זאת לא מעט פעמים, לפחות כך אני זוכרת את הדברים כילדה. אבל מה ששכחתן הוא שלא די בפתגמים כדי לעצב דרך חשיבה, בייחוד כשאתן משדרות ההפך ממה שהפתגם אומר. האם אתן מרשות לעצמכן להתמסר לאמת הזו כפי שאתן מצפות מאתנו? והאם גם אני כנערה אמורה לקבל את עצמי על סמך “מה שיש בתוכי” או שהערך הזה תקף רק לאנשים אחרים (כלומר האופן שבו אקבל אותם)? אני יכולה להעיד על עצמי: ניבים ופתגמים לא הספיקו לי כדי לפתח יכולת לקבל את עצמי כמו שאני, לצערי. ומשם צמחו בעיות…
שמי רומי סגל ואני בת 17 וחצי, מתגוררת בחיפה ולומדת ב”רעות לאמנויות”. אני גם שגרירה בארגון Lead – הארגון שבו הקמתי את הפרויקט בשם “שלמוּת”. הכול התחיל בגיל עשר, ולכם זה בטח נשמע כמו גיל צעיר ותמים מאוד שבו לא ‘קולטים’ עדיין את אופן ההתנהלות בעולם, אבל האמינו לי – כבר בגיל הזה (שעם הזמן אגב רק הולך ויורד) ישנה רדיפה אחרי מראה חיצוני ואחרי משקל גוף מסוים. כבר אז שמתי דגש על המראה שלי: כמה עבות הרגליים, החצ’קונים שמתחילים להופיע, המותניים הרחבות, הבטן העגלגלה – הכול הוציא אותי מדעתי.
“רציתי לשמוע שאני יפה כמו שאני”
אני זוכרת את הפעם הראשונה שבה סיפרתי לאמי על הרגשות שלי כלפי עצמי, הייתי אז בכיתה ז’. במהלך נסיעה עם אמא פרצתי בבכי מר, שיתפתי אותה במחשבות שלי שאף אחד לא יאהב אותי ככה בחיים. אמא הייתה כל כך מבולבלת ומיד ניסתה לעזור לי. “אני אקח אותך לדיאטנית ולקוסמטיקאית ונרשום אותך לחוג ספורט”, היא אמרה לי. ברגע הראשון התגובה שלה התפרשה אצלי כתגובה טיפוסית של אמא דואגת המנסה לעזור, אבל בו זמנית היא נחרטה לי בלב כאישור לכל מה שאמרתי. רציתי לשמוע שאני יפה כמו שאני, התאכזבתי לקבל אישור לכך שאני צריכה להשתנות.
בכיתה ח’ המצב הידרדר. החלטתי שאני אוכיח לעולם שגם אני יכולה להיות רזה ושווה, וזה מה שעשיתי. חייתי על ירקות, זרקתי את הסנדוויץ’ בבית הספר יום אחרי יום, וכך ירדתי בערך 12 קילו תוך חודשיים וזכיתי לגל של מחמאות ותמיכה מכולם. ההורים שלי החמיאו מאוד ותמכו ב’דיאטה’. “הלוואי שהיה לנו כוח רצון כמו שלך”, הם אמרו לי. אמא הייתה גאה בי. הם לא הבינו שאני מזיקה לעצמי”.
ובעצם, הכול הלך מצוין עד שהשיער שלי התחיל לנשור, נהייתי חלשה ועייפה כל הזמן, היה לי קר בכל טמפרטורה, ומצב הרוח שלי היה ירוד.
אמא לקחה אותי לרופאה, שאבחנה אצלי הפרעות אכילה, ומשם לדיאטנית ופסיכולוגית.
רק אז ירד לכולם האסימון.
כשהגעתי לארגון Lead – ארגון מנהיגות לבני נוער – ידעתי שאעסוק בנושא של דימוי גוף בעקבות החוויה שחוויתי, אך החלטתי להתמקד בהיבט קצת אחר – לא בהשפעת המדיה והחברה על בני הנוער, אלא בגורם אחר ומדובר הרבה פחות. החלטתי להתמקד בהשפעת ההורים על דימוי הגוף של ילדיהם. והרי הורים הם הגורם המשפיע ביותר על ילדיהם, בעיקר בגילים צעירים. פרויקט ‘שלמוּת’ עוסק בהשפעת ההורים על דימוי הגוף של ילדיהם, ומטרתו היא להעניק להורים כלים לחינוך ילדיהם לאהבה עצמית. הלוואי שאצליח להפיץ את הבשורה (ניתן לחפש ‘שלמות’ בפייסבוק).
היו מודל ראוי לחיקוי
הורים יקרים, אליכם אני פונה. יש בידיכם את הכוח להעניק לילדיכם את הביטחון בעצמם ולייצר אצלם אהבה וקבלה עצמית. אין זו משימה פשוטה, כיוון שהיא טמון במשימה הרבה יותר מאתגרת – בכך שאתם תאהבו ותקבלו את עצמכם כמו שאתם. או לפחות תעשו את כל המאמצים כדי להגיע לשם. כי אנחנו, הילדים שלכם, קולטים אתכם כבר מגיל צעיר מאוד. אתם הדמות שאותה אנחנו מחקים, לכם אנחנו שואפים להיות דומים, וזו הסיבה לכך שאתם מוכרחים להוכיח לנו שגם אתם שמים דגש על האינטליגנציה שלכם, על הכישרונות שלכם ועל טוב הלב שלכם, ובכלל – על כל מה שבא מבפנים – יותר מאשר איך שאתם נראים או כמה אתם שוקלים. ועל הדרך, נסו לספק לנו מחמאות קצת שונות. במקום “רזית, איזה יופי” או “איזו יפהפייה את”, אמרו: “איזה מואר\ת את\ה היום!”, או “איזה ילד\ה מוכשר\ת יש לי!”.
בינינו, המסרים של אידאל היופי טיפשיים גם כך ורק ‘עושים נזק’ לכולנו. האם לא שווה לאתגר את עצמנו ולהתנתק מהם בשביל הילדים (ולא רק בשבילם)?
למה הרבה בני נוער סובלים מדימוי גוף נמוך?
הכי יפה בעולם: סטיילינג לשיפור דימוי הגוף
