מאת הילה גולן.
שייך לקטגוריית בצפר, הדרכת הורים

teeanagers-in-our-home-shutterstock

 

המתבגרים שלנו מתעצבנים ומעצבנים, נוהמים ומסננים, נחמדים רק מידי פעם, ובאופן כללי עדיף לא
להתקרב אליהם יותר מדי. ומה עושים כשצריך להתמודד גם עם החברים שלהם?

אלון, בן 13, התחיל השנה ללמוד בבית ספר חדש בעקבות המעבר לחטיבת הביניים. שם הוא הכיר חברים חדשים, שתוך זמן קצר התחילו להופיע אצלו בבית, ובמקביל הוא סיגל לעצמו סגנון בילוי שלא אפיין אותו בעבר ולא היה בדיוק לרוחם של הוריו. הסגנון הזה כלל בילוי במועדונים, יציאות תכופות עם חברים בשעות הלילה, ועוד. במקביל, מידת ההשקעה שלו בלימודים הלכה ופחתה ביחס לשנים הקודמות (החברים כבר לא מגיעים “כדי לעשות יחד שיעורים”), ועקב כך פנו אליי הוריו לייעוץ כשהם מודאגים וחרדים.
בגיל ההתבגרות תופס התחום החברתי מקום חשוב בחיי הילד, ומעסיק לא מעט גם אותנו ההורים. לעתים קרובות מגיעים אלינו הביתה חברים, וגם המתבגר שלנו מבלה שעות ארוכות בבתים של אחרים. לא תמיד אנחנו אוהבים את החברים שהילד שלנו בחר לעצמו, וגם אם כן – עולות אצלנו שאלות, כמו: האם לאפשר? עד כמה? מתי ואיך?

הכרחי לגיבוש הזהות

הדאגה שלנו סביב המישור החברתי נעוצה בעיקר במצבי קצה; לילד אין מספיק חברים, או שיש לו יותר מדי כאלה והם מסיטים את תשומת לבו מ’הדברים החשובים’ (המשפחה, הלימודים).

בין אלה ישנו גם המצב הרגיל, וגם אז אנחנו דואגים לא אחת. את התאוריה כולנו מכירים – בגיל העשרה ישנה קפיצה התפתחותית בכמה מישורים: פיזיולוגי, קוגניטיבי, רגשי וכמובן מיני. כל אלה משפיעים על ההעדפות החברתיות של המתבגר שלנו, שהמשימה המרכזית שלו בשלב הזה היא השגת זהות עצמאית. זהות כזו נשענת על מוּדעוּת עצמית ויכולת להתמודד עם היבטים שונים של העצמי ושל אחרים. כך למשל, כדי לגבש זהות יש צורך בהתרחקות מאובייקטים מוקדמים, כלומר ההורה. נסיגה זו נדרשת למתבגר לצורך התפתחות. במצב זה נראה את אותם דפוסים המוכרים לנו  בצורת התפרצויות זעם, בכי, הסתגרות, התרגשות, ותוקפנות. המטרה היא התנתקות הדרגתית מההורים לטובת דמויות אחרות, שהן החברים.

המתבגרים מרגישים שהם מגלים את העולם – הם עצמאיים ואגוצנטריים יותר, והם מתפעלים ומתלהבים מדברים חדשים. בילדות, תפקידנו כהורים היה להתפעל מתגליות הילדים, אולם כיום הם זקוקים לחברים שלהם כדי שיתפעלו מהם. המתבגרים מבינים שלא יוכלו להמשיך לחלוק את העולם הפנימי שלהם עם ההורים, ושהורה לא יכול ליהנות מאותן פעילויות כמוהם, ולכן הם פונים לחברים שלהם – וכך מתפתחת הנפרדות בין ההורים למתבגרים.

במצבים האלה אנו כהורים עלולים לחוש חוויית נטישה, בשל ההכרה בכך שעד היום הילד נהנה לבלות איתנו במשותף והיום הוא מעדיף אחרים. אולם כאמור, לחברים יש תפקיד משמעותי בהתפתחות הילד שלנו, וכהורים עלינו להבין זאת. בשלב הראשון, כדאי שנקיים דיאלוג עם עצמנו אודות התפיסות שלנו לגבי חברים: האם אנחנו מצפים שהמתבגר שלנו ינהג בדיוק כמונו בתחום הזה – כלומר יבחר חברים כפי שאנו בוחרים, הן מבחינת הכמות והן מבחינת האיכות? (סביר להניח שבשלב הזה של גיבוש הזהות, הוא יבחר את חבריו על פי דרכו הייחודית); האם איננו מגיבים בביקורת כלפי קשרים חברתיים חדשים של הילד כתוצאה מתחושת עלבון או נטישה?

כחלק מתהליך גיבוש הזהות וההתנסות בקשרים וסגנונות תקשורת, המתבגר שלנו משקיע את מרב מרצו שם – בקשרים, במפגשים, בשיחות ובבילוי משותף. לעתים קרובות, אלה באים על חשבון הזמן למשפחה, או על חשבון פעילויות אחרות שבעבר היו בסדר עדיפות גבוה יותר.

הבחירות הללו של המתבגר מעוררות בנו קושי, כשאנו חווים אותן כ”בזבוז זמן” (במקום לימודים) ועשויות להיראות לנו כחסרות תכלית – בעיקר היום, כשחלק גדול מזמנם המשותף של המתבגרים מוקצה למסכים. דאגות נוספות נוגעות, כאמור, לחברים ש’לא נראים לנו’, בגלל הרקע, ההתנהגות, סגנון הבילוי ועוד.

בירור – גם עם עצמנו

נכון, לימודים זה חשוב. אבל בעבור המתבגרים שלנו לא פחות חשוב מכך הוא מעמדם החברתי – המשמש כציון דרך משמעותי בדרך לגיבוש הזהות. איך יוצאים מהמלכודת הזו? מחפשים יחד עם הילד את שביל הזהב אשר יאזן בין לימודים וחברים באמצעות דיאלוג וגיבוש הסכם בעניין.

המתבגר שלנו בוחר את חבריו מתוך הרצון להשתייך, ולכן הוא עשוי להתבסס על תחומי עניין משותפים, אולם לעתים גם כהתנסות בקשר שלא חווה בעבר או ניסיון להשתייך לקבוצה השונה ממנו. בכל אחד מהקשרים הללו מפתח המתבגר סגנון תקשורת חדש וייחודי, לעתים גם כאשר חבר כזה או אחר לא מוצא חן בעינינו כהורים. כמו כן, אם אתם חוששים שלמתבגר אין מספיק חברים, עשו בדיקה ושאלו את עצמכם על מה “יושבת” הדאגה הזו? במקרים רבים היא נובעת מהתנסות מוקדמת שלנו ההורים.

ולשאלה איך וכמה לאפשר? אפשרו מפגשים עם חברים, היות שכך אתם תורמים להתפתחותו של המתבגר שלכם. אולם יחד עם זאת, הקפידו על גבולות בנושאים החשובים לכם. כמו כן, אם אופי המפגשים מעורר אצלכם חשד לקיומו של סיכון כלשהו – עצרו זאת בזמן. הביאו בחשבון שגם לישיבה המשותפת של הילדים מול מסך יש תרומה (אפילו שזה לא תמיד נראה לנו כך), כי למעשה  הם חולקים יחד זמן איכות ייחודי. ומה עם החברים שלא נראים לכם? גם כאן רצוי שתבדקו עם עצמכם ממה נובעת ההתרשמות הזו, ורק אחרי שתבררו זאת עם עצמכם – גשו למתבגר והעלו את הנושא לשיחה. אולם לא כתוכחה או קביה החלטית – סגנון פסקני ותובעני יעורר רק דחייה, הסתגרות או התנגדות – תחת זאת העבירו את המסר שלכם ועמדו על כך שאופי הקשר צריך להשתנות.

אירוח תמורת מעורבות

חיי החברה של המתבגר הם בעלי תרומה אדירה להתפתחותו, אולם אנו כהורים לא תמיד יכולים לשלוט בו ולעצבו כרצוננו. כדי שנהיה מעורבים יותר בחיים החברתיים של המתבגר, עלינו להשקיע בטריטוריה שלנו – כלומר האושפיזין (היומיומי, לא זה של סוכות). משמעות הדבר היא שנאפשר לעתים כניסת חברים הביתה גם אם “לא הכי מתאים לנו”, ולא אחת נצטרך גם לבשל, להכין ולארח ברוחב לב.

הכותבת היא עובדת סוציאלית קלינית. מטפלת במתבגרים ב“הפיל הצבעוני – המרכז לטיפול במשפחה”

אני והחבר’ה:: עצות לעידוד אינטראקציה חברתית חיובית אצל המתבגר

התמכרות למסכים: כך תעזרו לילד שלכם להיגמל