fbpx

האחד בבסיס, השני באומן והשלישי במסיבת טבע. ראש השנה בלי…

lonely-holliday-shutterstock

 

“ראש השנה, החגיגי בחגים, כבר כאן. ואצלי – אחד הילדים נשאר בבסיס, השני טס לאומן והשלישי במסיבת טבע בים המלח. אז מה אם פנטזתי על סעודת חג מהסרטים?” ככה מתחילה אצל דנה השנה החדשה

 
תכף ראש השנה, היום הפותח את השנה ושאליו מתנקזות כל משאלותינו, תקוותינו וגם – איך לא – החששות שלנו מהשנה החדשה. נהוג לומר שכמו שנראה ומתנהל ראש השנה, כך תיראה ותתנהל לה השנה כולה. אם כך, כדאי להשקיע, לא? ואני, מה אני כבר מבקשת לעצמי ולמשפחתי בשנה החדשה? רק קירבה ואהבה. שניפגש הרבה, שנצחק הרבה, שנחווה יחד חוויות. כמשפחה. מכאן קל מאוד להבין מה תכננתי לערב ראש השנה – סעודה חגיגית, כולנו לבושים בלבן וזהב, האורות נוצצים, החיוכים מלאים, יש יין, יש דבש, ויש המון אהבה. אם אפשר אפשר לשלב ציוצי ציפורים ברקע. לא חובה.

ואז הגיעה אכזבה…

האכזבה הראשונה הגיעה מכיוון צה”ל. “את לא מאמינה איזה סרט”, פתח החייל את שיחת הבוקר הטלפונית שלנו, “תקעו לנו שמירות בראש השנה…”. “לא נורא,” אני מנסה לנחם אותו ואותי, “לפחות תהיו כל החבר’ה יחד, בטח יעשו לכם שם אחלה ארוחה ותעשו שמח”.
“את אמיתית, תגידי?! איזה ארוחה ואיזה שמח?, יטחנו אותנו בשמירות, נישן עם נעליים ואפוד, כל הפלוגה כבר מבואסת. טוב, אמא, אני חייב לזוז, נדבר כבר”.

“לא נורא, לא נורא”, המשכתי למלמל לעצמי אחרי השיחה, “הוא בטח מגזים, בטוח יעשו להם שם איזו ארוחה נחמדה. הוא לוקח את זה קשה עכשיו, אבל בסוף יהיה לו נחמד”. ובכל זאת, הלב הרגיש כבד. עליו ועליי. ועל ציוצי הציפורים והאורות המנצנצים שהולכים ונמוגים.

טרם התאוששתי מהאכזבה, והנה הגיעה אחרת מכיוונו של רבי נחמן. “אמא, אני טס לאומן!!!!”, צווח החוזר בתשובה לתוך אוזני בשיחת הטלפון שלנו בצהריים. “אומן, אומן בראש השנה…”, הוא זימר בהתלהבות רבה. מיותר לציין שאני הרגשתי קצת פחות נלהבת מהבשורה. “מה אומן, בראש השנה? למה דווקא בראש השנה?! וכמה זה עולה בכלל?”, שאלתי בשטף, בקושי מצליחה להסתיר בקולי את תחושת המרמור. “אומן בראש השנה זו מצווה, אמא”, הוא הסביר לי, “רבי נחמן הבטיח שכל מי שמגיע לאומן בראש השנה, הוא מתקן לו את הנשמה בצורה שהוא לא יכול לעשות במשך שאר השנה. זה לחזור עם נשמה חדשה, עם ראש שונה. “בשלב הזה כבר התחלתי להצטער ששאלתי, כי לא באמת היה לי זמן או סבלנות לשיעור בתורת רבי נחמן, הייתי עסוקה בלהיות מאוכזבת וממורמרת. “ומה עם המשפחה? זה לא חשוב?!”, שאלתי, אף כי ידעתי שזו מלחמה אבודה מראש. “חשוב, בטח חשוב, אני אתפלל עליכם שם”, הבטיח לי הבן ברגשנות. “והכרטיס הזה כולו 148 דולר, אמא, בקטנה. יאללה, חייב לטוס”.

בא לי לבכות. “לא נורא, לא נורא”, אני ממלמלת לעצמי, ” נעשה סעודה אינטימית, יהיה נחמד”. והלב כבד ממש. כי איפה הלבן והזהב? ואיפה החיוכים המלאים?

מזל שיש אחות

“בואנה אמא, יש מסיבת טבע ‘לפנים’ בראש השנה! יש מצב שאת מקפיצה אותי ואת החבר’ה לים המלח? חייב תשובה דחוף, אני ליד הבחור של הכרטיסים…”. “מה ים המלח? אתה לא נורמלי…”, הפעם אני כבר רק ממלמלת בשקט, בהתנגדות רפה. “כן, טוב, טוב, בסדר, אני אקח אתכם”. גורלי נגזר. אז נכון, רציתי חג חגיגי של אהבה וקירבה. אבל שכחתי שחינכתי אותם גם לדעות עצמאיות, להיות חברותיים ורחבי אופקים, ואחרי הכול – המשפחה תישאר פה תמיד בשבילם.

“צילה?” אני מתקשרת לאחותי, “מה קורה? תגידי, מה התכניות שלכם לראש השנה?”.
כי בשביל מה יש משפחה?

הכותבת היא פסיכולוגית ארגונית ומנחת קבוצות בעמותת “התקשרות – מחברים קצוות בישראל“, חילונית הנשואה לחוזר בתשובה חרדי

הילד חזר בתשובה? זה קרה גם לדנה, והיא מייעצת

משפחות פרק ב’: עם מי הילד בחגים?

מסיבות טבע: לא תמיד הן תמימות 

 

עוד בנושא

אין פוסטים נוספים בנושא זה
commentIcon

הורים למתבגרים / מתבגרות?

גם אנחנו!

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אחת לשבוע כתבה חשובה ומעניינת על ההתמודדות עם התבגרות הילדים שלנו בעידן הנוכחי.