מאת אורי לב.
שייך לקטגוריית משפחה פלוס, תוכנית חיסכון

must smartphone. shutterstock

 

הן רוצות טלפון חכם, הן רוצות כרטיס אשראי, הן רוצות להתאפר ולהסיר שיער בלייזר, הן רוצות  לצאת ולשתות “כמו כולם”. עד כמה ומאיזה גיל נכון להיענות לדרישות שלהן? ואיך בכלל מציבים גבולות למתבגרות (וגם למתבגרים, אגב) בעידן המדע והשפע? תובנות משיחה עם נערות

 
כל הורה חווה את הרגע הזה. הוא מסתכל בפליאה בצאצא שלו ומתקשה להאמין כמה מהר הוא גדל. אבל זה לא באמת רק רגע אחד, אלא מומחש לנו היטב אפילו בדברים הקטנים. זה מתחיל בהיותו פעוט, כאשר “הוא אוכל / הולך / מתלבש לבד”, ממשיך כשהוא חוזר לבד מבית הספר, ובהמשך כשאתם מצפים לשמוע אותו נכנס וטורק אחריו את דלת הכניסה בשעת לילה מאוחרת, ונגמר כאשר…בעצם, זה כנראה לא נגמר. אף פעם. אולי אולי כשאנחנו מביטים בנכד הראשון ואומרים לעצמנו “וואו, לא להאמין שהם כבר הורים בעצמם”.

הרגעים האלה מצטברים אט אט למרחב הזה, שמרחיק את הקטנטנים שלנו מידינו המגוננות ומשליטתנו, ומציב אותם במרחב נפרד ועצמאי משלהם. אבל עד כמה נפרד ועצמאי המרחב הזה צריך להיות כשהמתבגרים שלנו עוד באחריותנו? כינסתי כמה נערות בגילאי 14 עד 17 (החלטתי להתרכז בגזרה הנשית, הפעם) ושוחחתי איתן על הזמן המתאים ביותר מבחינתן להתחיל להתאפר ולצאת לבלות, להחזיק סמרטפון ולהצטייד בכרטיס אשראי.

קוסמטיקאית זה “מאסט”

המטרה שלנו כהורים היא מצד אחד לשחרר לעולם את המתבגרים שלנו, שכבר יודעים לחשוב לבד ולקבל החלטות בעצמם, לסמוך עליהם ולאפשר להם להתנסות ולבחון את הגבולות שלהם (ואפילו לטעות). מצד שני, אנחנו רוצים לכוון אותם לדרך הנכונה, להדריך, לתמוך ולהציב גבולות כדי שלא יספגו פגיעה צורבת מדי. איך מוצאים את האיזון הנכון?

אין תשובה אחת נכונה, כיוון שהתשובה לשאלה זו נגזרת מעולם הערכים של כל אחד ואחת מאתנו, מהסביבה שבה אנו מגדלים את ילדינו, מאופיו של הילד ונטיותיו ומעוצמת הסמכות ההורית שאנו מבקשים להשתמש בה. אולם למרות שאין “מדריך הפעלה” גורף בהורות, ישנם כמה קווים מנחים שעשויים לסייע. את הקווים האלה נוכל לאתר רק לאחר שנתבונן במציאות גם מבעד לעיניהם של המתבגרים עצמם, כלומר מתוך התבוננות בעולמם ובצרכים שלהם.

כולן בעד איפור מגיל בת מצווה

כולן בעד איפור מגיל בת מצווה

השאלה הראשונה שלי הייתה בענייני איפור. כל הנערות הפגינו תמימות דעים שניתן להתאפר מגיל בת מצווה: אודם הוא בסיסי בעיניהן (“ברור”), גם לק בציפורניים, ואחרי שני אלה יגיעו הצלליות והמסקרה. איפור גורם להן “להרגיש מיוחדת, להיות יפה יותר ודומה לאמא, להרגיש גדולה, ליהנות מכך שמסתכלים עליי”. נזקים לעור הפנים לא מעסיקים אותן. הן גם לא קונות הרבה מוצרים, אלא בעיקר “לוקחות מאמא”. ואם היה להן כסף, האם היו קונות לבד? תשובתן היא חד-משמעית “כן”. אגב, סידור גבות הכרחי מבחינתן (כמה שיותר מוקדם כך טוב יותר), קוסמטיקאית זה “מאסט” מגיל 14, וכולן הגישו בקשה לרשויות ההוריות “לעשות לייזר להסרת שיער מהגוף”. אישור, אגב, טרם התקבל.

 

אין הרבה מושג בכלכלה

ומה בנוגע להתנהלות פיננסית עצמאית? כאן הדעות חלוקות, לפחות בגזרה הנשית. הבוגרות יותר (גילאי 17-16) אמרו שרק כאשר מתחילים לעבוד ולהרוויח כסף, ניתן באמת להבין את המשמעות ואת הערך שיש לכסף. הצעירות יותר (גילאי 15-14) אמרו שמצד אחד מתסכל אותן לבקש מההורים כל הזמן, ומצד שני מלחיצה אותן המחשבה שהן ינהלו בעצמן הוצאה חודשית וישקלו כמה כסף להוציא ומתי. מה עם חינוך פיננסי בבית הספר?, “אין לנו דבר כזה”, הן עונות פה אחד. מה זה מחיר הכסף? מה זה ריבית בנק ישראל? מה ההבדל בין כרטיס אשראי לבין כרטיס חיוב מיידי? אין להן מושג. לשאלה “האם הייתן מעדיפות מזומן או כרטיס אשראי”?, הן משיבות: “כרטיס, כמובן. כי את לא יודעת כמה כסף תצטרכי”, ומוסיפות באותה נשימה: “מצד שני, את לא תמיד זוכרת כמה בזבזת ויכול להיגמר לך הכסף”. כבר קרה להן שנגמר הכסף, ואז…”לפעמים ההורים מוסיפים עוד ולפעמים לא, ומבאס שצריך לחכות לחודש הבא”. הצעירות אהבו פחות את הרעיון של תקציב מוגבל, אך הבוגרות יותר אוהבות את הרעיון: “רק ככה נלמד איך לשלוט בזה”.

 

אי אפשר בלי אלכוהול וסמרטפון

באשר לשתיית אלכוהול, לאחר שהושבעתי לשמור על סודיות כולן התוודעו בפניי שכבר נחשפו לכך “בערך מכיתה ח'” וחלק מהן אף קודם לכן. גם לחברים ששתו עד אבדן שליטה הן נחשפו זה מכבר, כולל הקאות והנגאובר. כולן שמעו הרצאות בנושא במסגרת בית הספר, “אבל זה לא שינה כלום”. מבחינתן, “זה שלב שחייבים להגיע אליו”, ובת 16 הוסיפה: “בלי זה משעמם במסיבות”. בת 15 נידבה אף היא תובנה משל עצמה: “כולם שותים, ואת גם רוצה לראות מה זה עושה לך”. ימים יגידו מה הייתה השפעת ההסבר הקצר שלי על הנזקים הגופניים, על קצב התפתחות הכבד ועל יכולתו לפרק רעלים, אבל אני בספק אם הם השאירו רושם על טינאייג’ריות שכבר שמעו את הדברים האלה באינספור הרצאות. “זו כמות קטנה, ורק מדי פעם”, הן ניסו לרכך את פני הדברים. “חשוב להתנסות כדי שתוכל ללמוד מה הגבול שלך”, וגם “אי אפשר לעצור את זה, כולם עושים את זה”. לשתות עם ההורים “כדי לבדוק את הגבול שלך” הוא לא רעיון ממש מוצלח מבחינתן, אבל “אולי עם חברות טובות, בבית”. לפחות זה.

אלכוהול. "לא כיף בלעדיו"

אלכוהול. “לא כיף בלעדיו”

הסמארטפון מבחינת הנערות הוא אביזר חובה. ואם את לא בוואטסאפ, את לא קיימת. הן נחרדו מהאפשרות של “הגבלת שעות מסך, ופסקו שאין חיים בלי להיות מחובר. “אין לך מושג מה קורה, את מנותקת מהעולם”. השימוש הנרחב במכשיר פוגם בתקשורת פנים אל פנים, הן משכימות, אבל גם כאן כמו באלכוהול – מבחינתן “אין מה לעשות”. והן גם יודעות להצביע על יתרונות: “קל יותר לתקשר באמצעות הנייד”, אמרה בת 16, “את יכולה להסתתר מאחורי המכשיר ולכן קל לך יותר להתבטא”. בת 17 הוסיפה כי “לפעמים זה אפילו יכול לשפר את יכולת ההתבטאות בכתב, כי את חושבת לפני שאת כותבת ורוצה שזה יצא טוב”. ומה עם ההורים? ברור שאסור להם להסתכל בסמרטפון בלי רשות. ועם רשות? כאן הן קצת עיקמו את האף, ובסוף אמרו ש”זה בסדר, אבל רק מדי פעם ולא יותר מדי”.

 

מסקנות בלתי מדעיות

דעות מומחים ומסקנות מבוססות מחקר אפשר למצוא למכביר במרחבי הרשת, אבל את המסקנות הנכונות לכם תמצאו דווקא ממש מתחת לאף – אצל הילדים והמתבגרים הפרטיים שלכם. תקשורת בגובה העיניים עם הדור הצעיר נכונה בכל עניין ובכל שלב, ובייחוד במרחב הזה שבין הילדות לבגרות – בו מוח המתבגר עדיין אינו בשל לקלוט ולהגיב כמוח של אדם מבוגר. זהו בדיוק הזמן לשוחח איתם ולתאם ציפיות, מתוך קבלה והבנה אמיתית שהם רואים את הדברים אחרת מאתנו. שיחה עם מתבגרים דורשת הקשבה, ולכן קודם כול הקשיבו להם ורק אחר כך תבקשו שהם יקשיבו לכם. נסו  למצוא את האמצע שנכון לכם ולהם, כי אין ברירה אחרת. אם הילדה רוצה לייזר ומגירת ליפסטיקים, חשוב לבדוק למה ולהסכים יחד מה כן ומה לא. הטלפון החכם (סמרטפון) הוא מלחמה כמעט אבודה מראש, אבל גם בה יש “קרבות” שאפשר לנצח, ובעיקר אגב על ידי דוגמה אישית (אם בכל ארוחת ערב אתם מחזיקים את הנייד על השולחן בטווח עין, סביר להניח שגם הם יעשו אותו דבר). אלכוהול אף הוא תופעה לאה פשוטה כיום, כי למרות האיסור בחוק נמצא אלכוהול במרבית המסיבות של בני הנוער. אולי כדאי לנצל את האפשרות לחשוף את המתבגרים לאלכוהול בנוכחותנו, ולנהל איתם שיחה כנה על הסיבות לאיסור השתייה מתחת לגיל 18? אם הם יפסיקו לשתות עקב כך, אשריכם. אם לא, לפחות שיעשו זאת במשורה. וכיוון שמרבית בתי הספר טרם השכילו לחנך פיננסית את הנוער, התפקיד הזה לגמרי מוטל עליכם. בעניין הזה אני סבור כי דווקא העברת האחריות לנוער ומתן התחושה שאנחנו סומכים עליהם, יוכלו להביא להתפתחות רצויה ולהקניית היכולת לקבל החלטות בואו נזכור שגיל ההתבגרות הוא משמעותי, אך זמני, ובסוף גם זה יעבור. אבל מוטב שנעבור אותו יחד איתם, יד ביד ולא חרב מול חרב, וזה בהחלט תלוי בנו.

 

הכותבת היא עורכת דין (MA במשפטים), אמא לשתי בנות עשרה ובן שתכף שם, מגדלת גם שתי כלבלבות 

נכתב בשיתוף עם בנק מזרחי טפחות