“הרגשתי שאני נאלצת לחוות מציצנות ולצפות בתמונה מעוותת בשל שימוש יתר בתצלומים מעוררי אימה של נשים ונערות אנורקטיות. תצלומים כאלה רק מחזקים בנערות הללו את המוטיבציה להמשיך לרדת במשקל ולהיעלם”. הילה פינקלשטיין סבורה שהתקשורת צריכה לעשות חשבון נפש
אין זה חדש שבנות ואמהות רבות רוקדות ריקוד מתסכל סביב הנושא של דימוי הגוף. סרטה הדוקומנטרי של סיון מורג “בדמותה”, אשר שודר ביום שלישי בערב בערוץ 10, עסק בדיוק בכך. הסרט התמקד במערכת היחסים הסבוכה, עצובה לעתים, המתקיימת בבתים רבים סביב הנושאים של דימוי הגוף הנשי והפרעות אכילה. אולם האם הסרט הזה, כמו סרטים אחרים בנושא, משרת היטב את הגברת המוּדעוּת לתופעה המורכבת והבעייתית כך שהוא תורם לצמצומה? אני לגמרי לא בטוחה. לעתים קרובות אני חווה את אופן העיסוק של התקשורת בהפרעות אכילה בכלל ובאנורקסיה בפרט כדריסת רגל גסה.
ההתבוננות במערכות היחסים הכאובות, האוהבות והמסובכות שנפרשו לנגד עיניי במסך השבוע הייתה מבחינתי קשה מנשוא. הרגשתי שאני נאלצת לחוות מציצנות ולצפות בתמונה לא מאוזנת ואף מעוותת בשל שימוש יתר בתצלומים מעוררי אימה של נשים ונערות אנורקטיות. כדי לדבר על אנורקסיה אין צורך להפנות באופן ישיר לאתר שבו מוצגים תצלומים של נערות אנורקטיות (ובכוונה לא נציין אותו כאן). גם בסרט עצמו אפשר היה לראות שהנערות לא רק שאינן נרתעות מהתמונות המוצגות בו, אלא אף מביטות בהן בהערצה וסגידה. תמונות כאלה רק מחזקות בנערות הללו את המוטיבציה להתחזק בדרך שבה התחילו, להמשיך לרדת במשקל ולהיעלם. וגם אם הייתה נערה אחת לפחות שלא הכירה את האתר הזה קודם לכן, אחרי הסרט היא כבר תלך לחפש אותו. והסרט “בדמותה” עושה את אותה עבודה בדיוק, גם אם התכוון להפך הגמור.
איך יוצאים מהפלונטר?
במחלקות להפרעות אכילה אוסרים על הנערות לגלוש באתרים מהסוג שצוין בסרט, אך מחוץ למחלקה כמובן אין פיקוח והתמונות האלה מתנוססות גם בעמודים הראשונים של מגזינים מובילים ברשת (כולל אתרי חדשות). אולם גם אם נשים בצד את עניין התמונות שהוצגו בסרט ואת השפעתן על צופות בעלות רגישות לנושא, ניווכח כי חסר בו מרכיב חשוב ביותר: הצעה להתמודדות. הסרט מציג ממצא בולט העולה ממחקרים שנעשו בארץ ובעולם, ולפיו אמהות החושבות שגוף יפה הוא ערך המקנה כוח ואפשרויות להצלחה, מסכנות את הקשר עם בנותיהן ואת הדימוי העצמי שלהן. בטענה הזו יש ממש. אני מכירה מקרוב את סוגיית הפרעות האכילה ומערכות היחסים סביבן מעבודתי בקליניקה וממחקרים רבים שנעשו בנושא בארץ ובעולם, ואכן אמהות היום נמצאות בפלונטר אמיתי: מצד אחד, כאשר אם מעירה לבתה על המשקל, היא מסתכנת בפגיעה בקשר עמה. מצד שני, אם היא לא תגיד לבתה דבר היא עשויה להרגיש שהיא חוטאת לתפקידה כמי שאמורה להגן על בתה מפני פגיעה חברתית וללמד אותה להתאים עצמה לדרישות החברה. כן, התחושה של כולנו היא שאין מנוס מוחלט מתכתיבים חברתיים. איך יוצאים מהפלונטר הזה? “בדמותה” מצביע על הקשר בין הפרעות האכילה של האם לאלו של בתה, אך לצערי אינו מציע אלטרנטיבה פרט לטיפול של האם בבעיותיה ובדימוי העצמי הנמוך שלה העובר מדור לדור.
אלטרנטיבה כזו עשויה להיות, למשל, דמות אב המאזן קשר סבוך של אם ובת ומספק לבתו התבוננות מעבר להיבט של משקל הגוף. אני בטוחה שלחלק מהנערות בסרט יש אבות, אך הם נעדרו מהתמונה. אלטרנטיבה נוספת שעשויה לספק איזון היא הצגת נשים מלאות אשר חוות שמחה והצלחה בחייהן, ומעבירות לבנותיהן מסר בריא דווקא. הרי יש בינינו לא מעט נשים כאלו, ואין לי ספק שנשים רבות היו שמחות להשתלב בסרט הזה, לספר לנו ‘איך הן עושות את זה’ ולאזן את התמונה. אחרי הכול, ההתבוננות החד ממדית על מערכת יחסים סבוכה של אם ובת מפנה שוב את האחריות כולה לאמהות, והמסר הוא שאמא היא האחראית הבלעדית להפרעת האכילה של בתה. נכון שיש לה אחריות, אך היא אינה האחראית הבלעדית.
צריך לטפל, אך ברגישות ובחמלה
בהזדמנות זו אני רוצה להמליץ על הספר “מחוברות – אמהות ובנות”, שבו מצביעה המחברת, אריאלה פרידמן, על תפקיד האם בהכוונת הבת שלא להיכנע לתכתיבי החברה הנוקשים, בהכוונת הבת לחוויות של הצלחה ודימוי עצמי גבוה שאינו קשור רק למראה החיצוני ובייצור יחסים שאינם תלויים רק בהצלחות וכישלונות.
אין לי ספק שאפשר ורצוי לטפל בנושאים של דימוי הגוף הנשי והפרעות אכילה ברגישות רבה יותר באמצעי התקשורת. כאמור, התמונות ששובצו בסרט ובהן נראות נערות אנורקטיות אינן מעוררות חלחלה אצל נערות עם הפרעות אכילה, אלא להפך. הן בעיקר מושכות רייטינג, ולצד כותרות כמו “האסון שאמא חווה כאשר יש לה בת שמנה” הן בבחינת סכין בלב בעבור משפחות רבות שמכירות את התופעה מקרוב. אפשר, רצוי וחשוב להמשיך לטפל בנושא של הפרעות אכילה, אך בחמלה וברגישות. זוהי מחלה מורכבת הנחקרת עדיין, ואין אמת אחת או הסבר אחד המקובל על כל אנשי המקצוע.
הכותבת היא פסיכותרפיסטית ומנחת קבוצות העובדת עם הורים וילדים בגיל ההתבגרות, מתמחה בעולמן של נערות ונשים. לאתר של הילה
עוד ב”בנות”: הבת שלך אוהבת להתאפר למורת רוחך. קראי!
סמדר סלומון מחברת את הספר “מחוברות” לחיים עצמם
אנורקסיה: הסימנים שצריכים להדאיג אותנו
2 תגובות
הילה יקרה. האמת רק הערב נתקלתי בביקורת שלך על הסרט שלי והאמת מאוד הופתעתי על הדרך בה בחרת לצפות בסרט. עשרות תגובות מאנשי מקצוע מהשורה הראשונה בארץ הגיעו אליי אחרי שידור הסרט וכמות אדירה של טלפונים ומיילים נוגעים ללב ומרגשים. אני מכירה את המחלה הזו מלפנים ומאחור ואשמח לדבר עימך בנושא אם תרצי. כמובן שעושים סרט דבר ראשון רוצים להציג זוית מסוימת וברור שהתמונה רחבה יותר. ההצגה של האתר אכן היתה אמביולנטית מבחינתי אבל כל כך חשוב שההורים ידעו שזה קיים כי הילדים יודעים עם ובלי שנגיד את זה. סרט אינו תוכנית טיפול.אתם אנשי המקצוע תביאו את הפתרונות ואת הדרכים להתקדם מהרגע שבו כולנו חייבים להבין שיש לנו חלק חשוב מאוד ביצירת כאב. זה לא נעים להתבונן בכך בעיניים אבל זה הכרחי. תודה שהתיחסת לסרט בדברייך. בטוחה שאם תצפי בוהשוב תגלי גם דברים חשובים מאוווד. אני יודעת שאנחנו אנשי התקשורת תמין מסומנים בשלילה אבל זה סרט שיצרתי מדם נפשי.
הי סיוון . ריגשת אותי בתגובתך. הטור שלי נכתב בעקבות פנייה של אמא שבתה מתמודדת עם אנורקסיה. הפרומו לסרט הקפיץ אותה ופגע בה מאוד. המשפט שאמרה אחת האמהות בפרומו ( לא זוכרת במדויק ) משהו כמו – ילדה שמנה זה הסיוט או העונש של כל הורה – היה מזעזע בעיניה. אני יודעת ומבינה את גישתך ובאמת שמבינה שניסית להצביע על המחלה ועל הקשרים הבין דוריים. זה נושא כואב ונכנסים שיקולי עריכה.
אני כמטפלת תמיד נעה באי נוחות כשמדברים על הפרעות נפשיות או טיפולים מסוימים בטלוויזיה, כי תמיד התמונה רחבה והמדיה יכולה להציג רק תמונה חלקית ביותר. אני מקווה שלא נפגעת, אני חוזרת ואומרת שבמיוחד הפרומו לסרט הקפיץ בכאב אמהות שמתמודדות יחד עם בנותיהן (כמטפלת שמתמחה במיוחד ביחסי אמהות-בנות אני רגישה מאוד לניואנסים).