“כולנו סוללה אנושית מהלכת ומתכלה, והפתרון הוא לא אחר מאשר ‘למלא את הסוללה’. כיוון שגיל ההתבגרות מביא הכול בעוצמות גבוהות, הסוללה של המתבגרים צריכה להיטען בעוצמה גבוהה”. רותי ליבנת מסבירה לנו איך עושים את זה
שש בבוקר. השעון המעורר מצלצל, יום נוסף לפנינו. כולנו קמים לימים גדושים במשימות, רצונות, מפגשים עם אנשים, תהיות, דאגות, חלומות. אנחנו ההורים קמים ל”תקתוק הבוקר” – ארגון הבגדים, הכנת הכריכים, הסעות לבתי הספר, פקקים, עבודה, פגישות, ישיבות, דוחות. אינסוף מטלות. בתום העבודה אנחנו נוסעים הביתה (שוב בפקקים( למשמרת השנייה, להסעות לחוגים, סידורים, קניות, ניקיונות, “תקתוק הערב” (מקלחות, ארוחת ערב, סידור מערכות). עכשיו אפשר לבהות מעט בטלוויזיה, קצת חדשות באינטרנט. וזהו, נגמר לנו הכוח. וגם נגמר לו עוד יום.
בין לבין יש כמובן קצת פייסבוק, התעניינות בחבר או חברה, בתקווה אולי ספורט, מעט דאגה להורים שמזדקנים, וניסיון לארגן איזו הפקה מעיקה (מסיבת הפתעה, טיול בר-מצווה, שיפוץ דירה, קניית אוטו וכד’).
רגע, ומה איתם?
בתוך כך אנחנו שוכחים להתבונן בילדים שלנו, שגם הם מתנהלים בתוך מרוץ די דומה ומתיש. קמים ל”סיוט הבוקר” (נו, תתעוררו כבר!), ללחץ להגיע לבצפר לפני הצלצול (“או ש…”), ללחץ של המורים להספיק את החומר, לרעש בכיתה, לבלגן בהפסקה, לשאלות הקיומיות, לדאגות על מה אומרים עליהם, לרצון להיראות “מגניב” אבל לא מתאמץ מדי, לניסיון להעלות את התמונה הנכונה לאינסטוש, לעייפות של השיגרה הזו שהתחילה לפני כל כך הרבה שנים, לשעמום של אחר-הצהריים, לביקורת על כל מה שלא הספיקו, לניסיון “להיות בסדר”, לניסיון להרגיש בסדר, לתסכול מכך ששום דבר לא באמת מצליח, למצבי הרוח המשתנים ולהרגשה שאף אחד לא באמת מבין אותם.
נכון, לא כולנו אותו דבר, גם לא הילדים שלנו. חלק מאתנו מתרוקנים לאט ומעט, וחלק מאתנו מתרוקנים מהר והרבה. כך או כך, כולנו סוללה אנושית מהלכת ומתכלה, והפתרון הוא לא אחר מאשר “למלא את הסוללה”. בתוך כך, עלינו להביא בחשבון שילדים מתרוקנים ומתמלאים בקצב מהיר יותר ממבוגרים, וכי הסוללה של מתבגרים מיוחדת עוד יותר (אצלם היא מושפעת מאוד מהסביבה החברתית והחיצונית, ויש לכך השלכה ישירה על היכולת שלהם להתגבר על אתגרים ומכשולים). כיוון שגיל ההתבגרות מביא הכול בעוצמות גבוהות כך גם הסוללה של המתבגרים צריכה להיטען בעוצמה גבוהה.
מה יש בסוללה האנושית הזו? יש בה אלמנטים מחזקים כמו: חוויה בסיסית של מסוגלות ותחושת ערך, תקווה ואופטימיות שטבעם של דברים להסתדר, ידיעה שיש מישהו שיעזור לי אם צריך, התלהבות וסקרנות לגבי דברים ש”עושים לי סבבה”, רצון בסיסי להתפתח ולהצליח, והרגשת שייכות (למשפחה, לבית הספר, לחברים שלי, לעבודה)
איפה ואיך מטעינים?
סוללה מלאה משמעה חוסן ויכולת להתגבר על אתגרים שהמציאות מזמנת. איך ואיפה ממלאים את הסוללה, ובאחריות מי ההטענה הזו? התשובה היא שבסיס ההטענה הגדול והמשמעותי ביותר הוא כמובן המשפחה. כדאי שכל אחד במשפחה ידאג למילוי הסוללה של עצמו, אבל מתוקף התפקיד להורה יש אחריות כפולה – הוא אחראי גם למילוי הסוללה שלו עצמו וגם של ילדיו.
נסו לשים לב מה מטעין אתכם ואת ילדיכם, כלומר מתי וממה אתם מרגישים “מלאים”? מה “מורח חיוך” על הפנים שלהם ושלכם, ומה נותן להם תחושה של כוח. לאחר שיהיו בידיכם כל התשובות לכך, תוכלו לפעול בהתאם ולוודא שהילדים ואתם יוצאים בכל בוקר “Full ON” – ובמהלך היום לא מתרוקנים לחלוטין.
הכותבת היא מאמנת ומדריכת הורים המקיימת הרצאות, סדנאות ופעילויות להורים ובני נוער, אמא לארבעה ילדים, מקימת “בונדו” – מתן מענה להורים למתבגרים
