מאת מירי גדרון.
שייך לקטגוריית בצפר, מאמרים

parents meeting. shutterstock

 

איך אתם מגיבים כשאתם מגלים שהילד שלכם נכשל במבחן או כשאתם שומעים על ציונים נמוכים? מי רץ למורה/למנהל להתלונן על “אי צדק” שנעשה לילד? רבים מאתנו מושכים את “עגלת החיים” בעבור הילד ובכך בעצם מזיקים לו. איך מפסיקים עם זה?

 

“הצלחה היא לעבור מכישלון לכישלון בלי לאבד התלהבות”

וינסטון צ’רצ’יל

 

כמבוגרים אנו יודעים לדקלם שאין הצלחה בלי כישלון, שכל כישלון הוא אבן דרך בלמידה ועוד אמירות מוכרות, אולם במבחן המציאות – במסגרת תפקודנו כהורים – רובנו פועלים כ”עיוורים” מול הידע הזה. אני זוכרת היטב איך בהיותי מורה קיבלתי לא פעם מכתב מהורה, שבו הוא מבקש כי אדחה לבנו את המבחן המתקיים באותו בוקר כיוון שהוא (הילד / ההורה?) לא הספיק ללמוד. הורים אחרים סיפרו לי שהם עצמם מכינים לילדיהם את כל העבודות להגשה. ומה הפלא, אם כן, שכאשר הילד מקבל ציון שאינו מספק אותו, הוא מפנה את האשמה להורה? (בגללך, תראה איזה ציון קיבלתי).
אני זוכרת היטב גם הורים שניסו לגונן על ילדיהם במהלך יום ההורים, בטענה כי היו עסוקה כל כך בעבודתם החדשה שלא הספיקו לעקוב אחר הילד הן בהבאת הציוד הן בהכנת השיעורים. מה קורה פה בעצם? איך האחריות על הלמידה עברה באופן מלא להורים – ויחד איתה גם האחריות על הכישלון או ההצלחה?

להיכשל זו לא מילה גסה?

זה מתחיל כבר בגיל צעיר מאוד, כשהילד זקוק לנו ואנחנו מרגישים משמעותיים, אחראים לשלומו ולהתפתחותו. בהדרגה, עלינו לשחרר את השליטה כדי לאפשר לילד להתנסות, להיכשל וללמוד. כן, להיכשל, זו לא מילה גסה. אבל בדיוק כאן נעוץ הקושי.
ישנם הורים שבתפיסה שלהם כישלון הוא מחוץ לתחום. רק אם הם מצליחים, הם מרגישים בעלי ערך. עקב כך עליהם לדאוג שגם ילדם יצליח, הן כדי שגם הוא יהיה בעל ערך הן כדי שהצלחתו-הצלחתם תמשיך לשמור על הערך שלהם עצמם. הורים רבים מרגישים ביטחון רק כאשר הם בשליטה, כלומר הם אחראים על הילד ועושים בשבילו הכול. לכן הם מתקשים לשחרר את הצורך לשלוט בילד, לאפשר לו לפעול בכוחות עצמו. לכן הם מכינים יחד איתו שיעורי בית (ולא רק בכיתה א’), לומדים איתו למבחן. מכינים לו את כל המצגת, וכו’. לצד ההורים האלה, ישנם הורים שתפיסת החיים שלהם היא “אני סבלתי מספיק בחיים, לי לא היו הורים שתמכו ועזרו ולכן אני אתקן זאת עם ילדיי”. תפיסה כזו נותנת להם את האישור לעשות דברים במקום הילד, במחשבה שכך הם תומכים בו ומקלים עמו. הורים אלה יעשו הכול כדי שהילד שלהם לא יחווה כישלון.
תהיה הסיבה אשר תהיה להתנהלות כזו מצד ההורה, מי שנפגע ממנה הוא הילד. אין כל ספק שמאחורי המעשים עומדת כוונה טובה, דאגה ואהבה לילדים, אך כבר נאמר שהדרך לגיהינום רצופה בכוונות טובות. זהו אחד מהמקרים הללו. נכון, חשוב להתחיל במתן עצמאות ו”לשחרר” כבר בגיל צעיר, אך מוטב מאוחר – גם אם תצטרכו לעבוד קשה יותר.

איך עושים את זה?

אחריות – תנו למתבגר שלכם אחריות על מעשיו, והמשיכו להיות שם בשבילו: הקשיבו לצרכיו, נסו לייעץ לו, הושיטו לו יד כשהוא מבקש.
כאב – למדו את ילדכם להתמודד עם הכאב במקום למנוע ממנו להיפגע או לכאוב.
הבנה – במקום לבוא ממקום של “אני המבוגר, אני יודע הכול ובטח טוב יותר ממך”, הקשיבו באמת לנקודת המבט שלו. במקום לראות את עצמכם בלבד, ראו גם אותו. כשהמתבגר שלכם ירגיש שאתם באמת קשובים לו ומבינים אותו, הוא יתעודד וירצה להמשיך לשתף אתכם בחוויותיו.
סבלנות וקבלה – כשהמתבגר ייכשל, גלו אמפתיה ואורך רוח. עזרו לו בכך שלא תפריעו לו להתמודד ולא תעמיסו עליו שיפוטיות.
מה ירוויח המתבגר מכל זה? התנסויות, הורים שנותנים בו אמון, קשובים, מבינים; ביטחון ביכולותיו והיכולת לסמוך על עצמו. מה אתם תרוויחו? יחסים טובים יותר עם ילדכם המתבגר, והפגנת עצמאות רבה יותר מצדו.
מהיום אמרו לעצמכם: כשאני מאפשר לילד שלי להיכשל, אני עוזר לו להתחזק, ללמוד ולהיות מוכן טוב יותר לחיים. כעת השיבו שוב על השאלה: של מי הכישלון הזה?

הכותבת היא אשת חינוך, מנהלת בית ספר בעברה. בעלת תואר ראשון בחינוך, תואר שני במנהל החינוך, מאמנת הורים – בוגרת מכון אדלר באימון אישי ובאימון הורים

 

 איך מבצעים הפקדות חיוביות בבנק הרגשות? 

הילד שלי מבריז? גם ילדים טובים נעדרים משיעורים

דעה: התעודות בצורתן הנוכחית רק מזיקות לתלמידים