fbpx

מסרבת להרים כוסית: אז מה אם “כולם שותים”?

alcohol & bofire. shutterstock

 

נמאס לה לשמוע שהנוער שותה, ושהיא צריכה לקבל זאת כעובדה. נמאס לה שאומרים לה שהם שותים בגללנו, כי לא ידענו לחנך, ובגלל “תרבות הכלום”, כי לא יוצקים בה שום תוכן. הם צודקים, היא מודה. אבל היא רק רוצה לשקם את האמון בבתה ולהפסיק לדאוג. ומה אתכם?

 
כל הנוער שלנו שותה, מה את בלחץ? לפחות היא חזרה וסיפרה לך, זה דבר נהדר”. מה אתם אומרים, להסתפק בכך? לקבל בהשלמה את העובדה שהנוער שותה? לפרש את כל החוויה שעברתי עם בתי כ”חיובית” רק כי “היא סיפרה”? קשה לי לנהוג כך, אני מודה. אני אפילו לא יודעת למה. אולי בגלל התמונה שעוברת לי בראש כשאני מדמיינת אותה שיכורה באיזה רחוב, כמו שמראים מידי פעם בטלוויזיה, בכתבות העוסקות בתופעת “הנוער השותה”. וכבר לא באמת משנה אם זה פארק ציבורי, מועדון ריקודים או קומזיץ ל”ג בעומר.
אבל למה בכלל אני מופתעת? הרי אם נהיה כנים עם עצמנו, אנחנו ההורים דחפנו אותם לשם – למתוח גבולות עד לקצה…ועוד קצת, לחפש את עצמם ללא מטרה, להתעקש, להתרגל לכך שכל מה שרוצים מקבלים כאן ועכשיו. והם רוצים להרגיש גדולים, כי בת’כלס, מה ההבדל בין 16 ל-18, שנתיים?

חכמים בטכנולוגיה, לא בחיים

אם אנחנו ההורים הבאנו זאת על עצמנו, למה עדיין כל כך קשה לי לקבל את העובדה שהם שותים, מעשנים ואפילו מתנסים בסמים (בקטנה, כן?). אנחנו, עם “תרבות הכלום” ו”שום דבר” שלנו; עם תכניות הריאליטי, שאני אוהבת, ולא רק אני; עם שיחות חסרות תוכן אמיתי בשולחן שישי; עם סרטונים, סרטים וסדרות רוויים בסקס ואלימות, המוקרנים בכל שעה ובכל יום במסך הטלוויזיה שלנו. או ביטיוב. או בווטסאפ.
לנו בעצמנו אין גבולות. הנוֹחוּת היא המניע העיקרי. היום, כמעט לכל ילד בכיתה ג’ יש סמארטפון ולפחות קבוצת וואטסאפ אחת. ובינינו, למי מאיתנו ההורים יש עצבים לעבור על 380 הודעות בשעה, של חפירות רק כדי לעקוב שלא “עושים שיימינג” או פוגעים בילד שלי, או שמא הוא עצמו פוגע בילד אחר. קל לנו יותר פשוט להגיד לעצמנו ש”לנו זה בטוח לא יקרה”. וכשהם בני 14 כבר אין לנו בכלל זכות גישה לטלפון שלהם כדי לבדוק ולעקוב (את מה שלא היה לנו כוח לבדוק גם כשהיו בני 10). אבל לפחות נוח לנו, כי אנחנו תמיד יודעים איפה הם. במילים אחרות: חסכנו מעצמנו דאגה אחת כדי ליצור לעצמנו מיליון דאגות אחרות – גדולות יותר.
הילדים שלנו מתוחכמים. הם יודעים למחוק “היסטוריה”, להסתיר הרבה יותר טוב מאיתנו. כן, הם חכמים יותר בטכנולוגיה, אבל אין להם חוכמת חיים. הם אינם מבינים שהם צריכים לשמור על עצמם. ולמה להם להבין כזה דבר, כשאנחנו כל הזמן מגוננים עליהם ועושים למענים? ומה הפלא שהם אינם מסוגלים לדבר אחד עם השני אם הם רגילים רק לסמס משפטים קצרים עם אמוטיקונים. אני עצמי מכורה לטלפון, גם לי הרבה יותר קל ונוח לסמס. אין סיבה שנופתע מכך שאין להם סבלנות לשיחות ארוכות, לשתיקות, לחשיבה. משחקי המחשב לימדו אותם לקבל פידבק מיידי – פעולה ותגובה בין רגע. ממש כמו הפרסומות, שתוך פחות מדקה מעבירות לנו סיפור שלם על מוצר שאנחנו מוכרחים לרכוש, ועכשיו.

מבחינתה, היא הייתה אחראית

ואיך כל זה קשור לאלכוהול? כנראה שהשתייה עוזרת להם. מקהה את החושים, משחררת. אחרי בקבוק וודקה אפשר פתאום לדבר על הכול, לצחוק מה”כלום” ולא להרגיש את הריקנות ו”הלבד”. לא מדברים על אמנות, לא מדברים על ספרות – אלה איבדו מערכם כבר מזמן. המוזיקה שווה רק אם היא עושה כסף והופכת אותך ל”סלב”, לא חייבת להיות בה אמירה אמיתית. מצד שני, אם הילד רוצה ללמוד אמנות או פילוסופיה (וישנם רק מעט בתי ספר שבהם נותרו מגמות כאלה), רובנו ננסה להניא אותו מכך. כי תכל’ס, “מה יש לעשות עם זה בחיים?”; אבל כשהם שותים, אנחנו בשוק. נוער שיש לו הכול, ובעצם אין לו כלום. אין מטרה מלבד להיות. אין לאן לשאוף, נראה שכבר המציאו הכול, ומה נשאר להם מלבד לשכוח?
אפילו לא ידעתי איך להגיב, כשהיא חזרה שיכורה בפעם הראשונה. היא הבטיחה שתשמור על עצמה, ולפחות חזרה הביתה ולא טיילה ברחובות. מבחינתה, היא הייתה אחראית. אני באמת לא יודעת איך מגיבים להתנהגות כזו, שום דבר לא הכין אותי כאמא לטלפון הזה באמצע הלילה, שבו אשמע: “בואי עכשיו לקחת אותי, אני לא מרגישה טוב כי שתיתי”. עונש היא כבר נתנה לעצמה: “אני צריכה להירגע עם היציאות”, אמרה לי, ולא השאירה מקום להביע את כעסי. ובכל זאת אני כועסת. אני כועסת על עצמי, שחינכתי אותה כך (למרות שאיני שונה מאף הורה שאני מכירה בסביבתי). אני גם כועסת עליה, כי אני יודעת שחינכתי גם אחרת, שלימדתי אותה להבדיל בין “טוב” ל”רע”, אבל היא בחרה (שוב) ברע. אני כועסת כי האמון שלי בה נשבר לרסיסים פעם אחר פעם, ואין לי מושג מה לעשות כדי להדביק את השברים האלו בחזרה. אני כועסת כי אני יודעת שבפעם הבאה שבה היא תצא לבלות, שוב לא אעצום עין כל הלילה מרוב דאגה.

חוץ מהלקאה עצמית, מה בתפריט?

ואני דואגת. כי אני לא יודעת איך לשנות, איך להפוך את כל זה לפשוט יותר. כמו אצל אחרים, אותם בני מזל שאצלם הילדים לא יוצאים עד אור הבוקר למועדונים ושותים. הם בטח עשו משהו נכון יותר. הילדים שלהם פעילים בהתנדבות, בתנועות נוער, מצליחים בלימודים. האם זה רק נדמה, או שרק אצלי יש תהום? לא, היא לא הילדה היחידה ששותה ופורקת כל עול וגבולות. אני יודעת זאת. כולם מדברים על “הנוער השותה”, על כך שהוא מסתובב ברחובות ללא מטרה, על כך שהאלימות גואה. אבל לא באמת מעניקים לנו כלים כדי שנדע איך לשנות, בעיקר מעודדים אותנו להשלים עם המציאות הקיימת. בעיקר מוכיחים אותנו על כך שלא חינכנו כראוי. אולי דור ההורים הבא יפעל אחרת?

הכותבת היא בעלת הבלוג “אמא לנערה בהפרעה” באתר “סלונה”, וגם בפייסבוק

 

אלכוהול אמרתם? קבלו אפליקציות מסוכנות לא פחות 

עוד לא חגגתם? כך תעברו את ל”ג בעומר בשלום 

תקשורת בונה: מה בין ביקורת בונה לביקורת הורסת? 

 

עוד בנושא

אין פוסטים נוספים בנושא זה
commentIcon

הורים למתבגרים / מתבגרות?

גם אנחנו!

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אחת לשבוע כתבה חשובה ומעניינת על ההתמודדות עם התבגרות הילדים שלנו בעידן הנוכחי.