“הגיל הזה”

גיל ההתבגרות מוציא מאתנו ההורים תגובות לא רצוניות. כן, תגידו אתם, מתי בפעם האחרונה בתוך הדינמיקה של התסכול והצעקות הפעלתם שיקול דעת אמיתי לפני שהגבתם לילד/ה? נטע רימון קוראת לכם לצאת יחד איתה למסע מודעוּת. כתבו לנו

“הגיל הזה תופס אותך ללא הכנה”; “הגיל הזה – אומרים שהוא מתחיל היום מוקדם יותר”; “הגיל הזה הוא הכי קשה שיש”. כזה הוא גיל ההתבגרות – מאתגר מאוד את המערכת החברתית בכלל והמשפחתית בפרט. לא מפתיע, אם כן, שברשת מתקיימת תנועה ערה מאוד בכל הנוגע למענה על אותם אתגרים, בעיקר לטובת המתבגרים. עצות, פעילויות, מאמרים, קבוצות, פורומים ופתרונות ברוח של “איך לעשות מה?”, ו”איך להתמודד עם מי?”. הילדים מקבלים תשומת לב רבה מאוד בשדה המחקרי והטיפולי, אולם בתוך כל העשייה המבורכת הזאת נשכח חלק משמעותי וחשוב ביותר במשוואה, והוא – אתם. כיחידים, לאו דווקא כהורים. כאשר עולות שאלות, כמו: איפה אני? בתוך מסגרת שפתאום משהו מאוד משמעותי השתנה בה, ברגעי התסכול המעייפים האלה, שחוזרים על עצמם שוב ושוב, בתוך המריבות והצעקות – מתי בפעם האחרונה הצלחתם לעצור רגע ולהפעיל שיקול דעת אמיתי לפני שהגבתם למתבגר?

[fancy_box]

פינתקשורת

מהמתבגר שבי למתבגר שאיתי

פינתקשורת זו הפינה בעבורך. אני ממליצה לך להתיישב במקום שקט, ללא הפרעות (כן, כן, מותר לך לפרגן לעצמך מידי פעם כמה דקות כאלה), לעצום עיניים, לקחת בין שלוש לחמש נשימות עמוקות, להעביר את תשומת הלב אל הגוף שלך ולבדוק מה שלומך. אני מזמינה אותך להתבוננות מחודשת בעצמך, דרך השאלות, הרעיונות והשיחות שיעלו כאן.

הפעם אני משאירה אותך עם השאלה: מה המשמעות בעבורך להיות אמיתית במערכת היחסים עם בתך או עם בנך? שאלות, תהיות ושיתופים יתקבלו בברכה.
אפשר בפייסבוק או בדוא”ל (בדיסקרטיות)

[/fancy_box]

המצב הרצוי: תגובות מתוך מוּדעוּת

בסופו של יום, אחרי המסגרות, החוגים, החברים והאירועים שלהם, חוזרים המתבגרים הביתה אליכם – לאווירה בבית, לעתים קרובות לשיפוטיות, ליחס. מכם, ההורים. אם אתם מתוסכלים ונסערים, אם לא ברור לכם מי אתם באותו הרגע מולם ומה מניע אתכם – הילדים סופגים את כל אלה. הם חווים את התסכול שלכם דרככם, גם אם הוא אינו מתורגם למילים. הוא באוויר, בטון הדיבור, בתחושה. לכן חשוב כל כך מהו האופן שבו אתם מביאים את עצמכם בפניהם, בכל רגע נתון.

כהורים עלינו להימנע מלשלוף תגובות מהמותן באופן ספונטני, ולנסות לבחור בהן מתוך מודעוּת. אנחנו המבוגר האחראי, ויחד עם המתבגר שלנו אנחנו עוברים את כל שלבי הצמיחה, הקושי, התסכול והפחדים שלו – המשפיעים עלינו ישירות. כשאנחנו רואים את הילד שלנו סובל, ממש כואב לנו בגוף. כשאנחנו רואים את הילדה בדיכאון, מתהפכת לנו  הבטן. כשהם עצובים, מרוחקים או מסתגרים, מצבם מדיר שינה מעינינו. התסכול הזה “יושב” אצלנו ומערער את שלוות הנפש שלנו ואת האווירה בבית. לפעמים יש נחמה מסוימת בשיתוף בני או בנות הזוג (כשמתקיימת חברות טובה ומבוססת זה עובד), אך יש גם פעמים שאנחנו כלל לא מעוניינים לחלוק את הרגשות הללו עם בן הזוג. אולי אפילו לא מעזים לדבר עליהם עם עצמנו. הרי גיל ההתבגרות של הילד מייצר בעבורנו מפגש מאוד עוצמתי עם עצמנו. מערכות היחסים עם הילד משקפות לנו את עצמנו באופן נוקב וחסר פשרות, יותר מכל שיקוף אחר המתקיים בכל מערכות היחסים בחיינו.

הופכים את הלימון ללימונדה

דווקא בנקודת הזמן הזו, יש בידיכם את האפשרות לבחור אחרת. דווקא עכשיו, תוכלו להפוך את השלב המורכב הזה להזדמנות לפעול ולהשפיע באופן מיטבי על מערכות היחסים שלכם עם ילדכם. תוכלו למנף כל מצב, להשקיע במיומנויות וביכולות הקיימות בכם ולפתח אותן באופן מעורר השראה. תקופת ההתבגרות, ככל שהיא נראית קשה ומייסרת, היא ייחודית באנרגיות המופלאות הקיימות בה. זכרו כי ככל שהעוצמות בה גדולות יותר, כך האפשרויות להתפתחות וצמיחה רבות יותר.וזו דרך לאמיצים בלבד – לכל מי שמוכן לשאת באחריות אמיתית על חייו ועל חיי ילדיו. זו הדרך למי שמבין את ההשלכות מרחיקות הלכת שיש למערכות היחסים עם המתבגרים על המרחב המשפחתי ועל איכות החיים בהווה ובעתיד. אני קוראת לכם לוותר על התסכול, לא על היחסים עם המתבגרים. השקיעו בעצמכם, היפגשו עם עצמכם במרחב מאפשר, תומך ומעצים, בחרו עם מי ללכת את הדרך הזאת – מי שיכול ללוות אתכם בנחישות, באומץ ומתוך אמונה שתוכלו להגשים את כל מה שאתם רוצים.

הכותבת היא מאמנת ומורה לדרך, בעלת תואר בחינוך מיוחד וניסיון רב באימון ובליווי בני נוער והורים. ניתן לשתף, לשאול ולשוחח גם בעמוד הפייסבוק של המומחית