מאת שרון אדלר.
שייך לקטגוריית מאמרים, עמוד הבית מיוחד

new masculinity. shutterstock

 

שרון אדלר מאתגרת אותנו בסוגיות מגדריות: “הפכנו את הגבריות הישנה ל’לא רלוונטית’, אבל לא הצענו אלטרנטיבה. לא לגמרי ברור לבנים מהם כללי המשחק החדשים. מה הפלא שהם מוצאים עצמם, בייחוד בגיל ההתבגרות, נבוכים מול גבריותם ומיניותם”?

 
בואו נדבר על מגדר. כשאנו מדברים על הבחנות בין גבר לאישה התלויות בחברה ובתרבות, אנחנו בעצם מדברים על מגדר. לפי הנחת המוצא, ילדים נולדים שווים, ואילו היעדר השוויון נובע מהפנמת תכונות המצופות מהם בחברה. במילים אחרות, הסטריאוטיפים המגדריים (גבר – דומיננטיות, תחרותיות, אגרסיביות, מנהיגות; אישה – רכות, אינטואיציה, צורך בקשר, רגישות) משפיעים בהכרח על ההתנהגות.
הדיון על מגדר מציף תמיד סוגיות של “מותר” ו”אסור”, ומעורר את השאלה עד כמה אנחנו באמת שוויוניים. כשאנחנו מדברים על מגדר, רובנו בעצם מדברים על פמיניזם, ולמרות שיש עוד הרבה מה לעשות בעניין – אין ספק שהפמיניזם חדר כמעט לכל בית במאה הנוכחית. כמעט כל אמא מקפידה להעביר לבתה מסרים, כמו: “את יכולה לעשות הכול”, “היי עצמאית וחזקה”, “מגיע לך”.
איכשהו רובנו – בזכות גופים התומכים במעמד האישה, חקיקה ושינוי בתודעה הציבורית – הפנמנו את העובדה שהשוויון והעצמת נשים אינם רק ערך נכסף ומטרה חברתית שהאנושות תרוויח ממנה, אלא גם גישה חינוכית הנשענת על מסרים ברורים. התלונות התכופות על הטרדות מיניות הן רק דוגמה אחת לכך שהשינוי המתחולל הוא אינטנסיבי מאי פעם. השאלה הנשאלת היא האם אנחנו מציידים גם את הבנים בכלים המתאימים למציאות החדשה?

סיפור קצר: מעשה בקוקיות

אביב בן השלוש חונך לאור תפיסה שאינה מפרידה בין המינים: הוא גדל בבית שבו נהג המשאית הוא אישה, את הכלים מדיח אבא – והוא גם זה שנשאר בבית כאשר הילד חולה. השוני היחיד הקיים בין גברים לנשים בעולמו של אביב בא לידי ביטוי באברי הרבייה.
יום אחד רצה אביב ללכת לגן בקוקיות בשיער, וכך עשה. כשהגיע לגן, צחקו עליו הילדים ואמרו לו שהוא ילדה. אביב השיב להם שאין זה נכון, כי לילד יש פין ולילדה יש פות. כדי להראות לכולם שהוא ילד, הוא התפשט. הילדים עדיין לא השתכנעו, ואמרו לו: “כן, אבל לכל הילדים יש פינים, ורק לילדות יש קוקיות”.

הגבריות המוכרת פשטה את הרגל

אם נלך אחורה כמה שנים, נראה איך כולנו מקבלים בהבנה את הסיטואציה שהבת שלנו משחקת במכוניות. לעומת זאת, אם הבן שלנו משחק בברביות – זה כבר סיפור קצת אחר. כן, אתה אבא, עם יד על הלב: “מה היית אומר לבנך הפעוט אילו היה רוצה ללכת עם קוקיות לבית הספר (ראו מסגרת), ללבוש ורוד, או לקחת איתו בובה לגן?
אולם ראו איזה בלבול. היום כבר לא מצפים מגבר שיפרנס לבדו את המשפחה, ואנחנו לא חיים בג’ונגל (לפחות לא ג’ונגל טבעי) שבו יש יתרון לכוח הפיזי וגבר צריך להגן על אישה. כלומר, מצד אחד לקחנו מהבנים את הכוח העליון, ומצד שני – לא הצענו להם אלטרנטיבה. לא לגמרי ברור להם מהם כללי המשחק החדשים. מה הפלא שדווקא בנים, בייחוד בגיל ההתבגרות, מוצאים עצמם נבוכים מול גבריותם ומיניותם?
הגבריות הישנה פשטה את הרגל, היא כבר אינה רלוונטית. אם כך, כיצד תופסת אותה כיום החברה? האם אנחנו ההורים מחזקים את הזהות הגברית של הבנים שלנו לא רק דרך ההדגשה של “מה לא נכון” אלא גם על ידי הסבר “מה כן”?
כי שימו לב מה קרה: הפמיניזם אפשר לנו ללמד את הבנים שלנו מה לא. לא לנצל, לא לקיים יחסי מין שאינם מוגנים, לא להתנהג באלימות. המסר שמוטמע בהם הוא כי הגבר מטבעו “אלים”, “מנצל מינית” ו”חסרי אחריות”. האין זה סטריאוטיפ מגדרי? האם הם מבינים בכלל מה המשמעות של “להיות גבר” בתרבות שלנו היום? האם אנחנו מבינים?

זוגיות שאינה עסקת חליפין

הדיון בנושאי מגדר מהכיוון ההפוך, כלומר בסטריאוטיפים המבלבלים שנוצרו סביב המין הגברי, נמצא עדיין בחיתוליו. אולי אפשר להיעזר בתיאוריות הפמיניסטיות ולהתחיל להחיל אותן גם על הבנים שלנו ולא רק על הבנות. “מותר לך להיות רגיש, מגיע לך להצליח, אתה עוצמתי וגברי איך שאתה”, במקום הסטריאוטיפים מהסוג הישן שהשארנו מאחור, כמו “תהיה מאצ’ו”, או “תכבוש את הבנות” וגם “בנים אינם בוכים”. אולי נוכל להציע לבנים שלנו להביע את עצמם במגוון דרכים, כי גם להם מגיע להרחיב את הגבולות הצרים של הסטריאוטיפים כפי שעשינו עם הבנות. “מותר לך לא ללכת למסלול קרבי ועדיין תהיה גבר”, “מותר לך לבכות שבועיים עם טישו במיטה כי חברה שלך עזבה אותך”, “מותר לך לרצות ללמוד אמנות או פסיכולוגיה או הוראה (הלוואי והיו יותר אנשי חינוך מהצד השני של המגדר) ואפילו מחול מודרני”, “מותר לך להיות ביישן ורומנטי”. כי להיות גבר זה קודם כול להיות בן אדם: כן, הוגן, אמיץ, יצירתי, עוזר לזולת, אמפתי, אחראי, שוויוני, בעל כבוד עצמי וכבוד לאחרים. כמו להיות אישה.
והרשו לי לסיים בנימה אופטימית, ולהביע תקווה כי נכונים לנו שינויים גם בעולם הזוגיות וכי אנו צועדים לעבר יחסים אידיאליים יותר – יחסים שלא יהיו מושתתים על תפקידים מגדריים (האישה מטפלת בילדים, הגבר משלם חשבונות), אלא שכל אחד יתרום לקשר מנקודות החוזק שלו, גם ברמה הרגשית. רק כך החיבור בין נשים וגברים לא ייבנה כעסקת חליפין – מה אני נותן ומה היא נותנת – אלא יהיה מבוסס על אמון, אינטימיות, חברות ותשוקה. זכותנו ואף חובתנו היא לשאוף לכך.

הכותבת היא מנחת קבוצות בני נוער , מטפלת באמנות ומדריכת הורים

 

שאלה למומחים: בן הזוג מסרב ללכת איתי לטיפול זוגי, מה עושים?

איך מתפקד הגבר מהסוג החדש בחיי המשפחה? 

עדיין טעון שיפור: איך נערים היום “מתחילים” עם נערות?