אמא לכל דבר

אישה הולנדית חשוכת ילדים מצילה ילדה יהודייה בת ארבע ומטפלת בה במסירות לאורך המלחמה, עד אשר מגיע הרגע להחזירה להוריה. בזמן הזה היא גם כותבת בעבורה יומן אישי ומשלבת בו את תמונותיה. ספר מרתק הממחיש כיצד רגשות אימהיים ומסירות אין קץ יכולים להציל חיים

 
לקראת יום השואה נחשפתי לספרים חדשים שראו אור בהוצאת “יד ושם”. נגע בי וריגש אותי במיוחד ספרה של מיפ חרוננדייק “היום הגיעה אלינו י'” – ספר המציג את זיכרונות ילדותה של ילדה בת ארבע על אדמת הולנד הכבושה במהלך מלחמת העולם השנייה.
“יום חמישי 13 באוגוסט 1942, היום הגיעה אלינו י’. היא נסערת מאוד והיא מתגעגעת מאוד לאבא ואמא שלה…” כך מתחיל היומן שכתבה מיפ מידי יום על הילדה שהסתירה בביתה, כדי שבבוא היום תוכל למסור את קורותיה להוריה אם יישארו בחיים.

כאם וכבת יכולתי לחוש כמה קשה, כואב עד בלתי נתפס היה הרגע שבו נאלצה יהודית רוס (דוט) בת הארבע להיפרד מאמה ולעבור לחזקת מי שהפכו להוריה המאמצים, מיפ ויקובוס חרוננדייק, זוג הולנדים חשוכי ילדים שבחרו להסתירה בביתם עד סוף המלחמה. שלוש שנים הם טיפלו בה במסירות, בזמן שמיפ עושה הכול כדי לשמר את ילדותה של דוט בתצלומים וביומן. אולם יום אחד הגיע לביתה מכתב אנונימי שערער את השגרה הזו, כיוון שנכתב בו במפורש כי ידוע שמוסתרת בו ילדה יהודייה. למרבה המזל של יהודית הקטנה, גם אז לא נרתעה מיפ, והיא החלה לנדוד יחד איתה בין בתי חברים ומכרים, עברה בין ערים שונות, עד לרגע שבו הצליחה להעניק לילדה זהות חדשה תחת השם “קלרה”. במהלך קריאת היומן, הכתוב בשפה לקויה מעט, עילגת לעתים, ניסיתי לאתר את מקור הכוח שהניע את מיפ והעניק לה את המסירות הרבה ואת הנחישות הזו לטפל בילדה כמו אם ולא לוותר על ההזדמנות להציל אותה – אף כי ידעה שייתכן כי יגיע הרגע שבו היא תשיב אותה לחזקת אמה.

שמרו על קשר לאורך השנים

“…אחרי שעה של שינה בערך, היא שוב, אי אפשר לומר ערה לגמרי, מתעוררת בהתקף של בכי. שאלה איפה אמא. מה אני יכולה לעשות נגד זה? מילים רכות לא עוזרות. מקווה שתירדם עכשיו. אחרי חצי שעה שוב אותו הדבר עם התקף הבכי….”.

שגרת יומה של יהודית-דוט במחיצת הוריה המאמצים מומחשת לקורא היטב, אף כי מיפ אינה מרבה באזכורים על שלבי המלחמה השונים. כשגברה הסכנה, מיפ הפסיקה בכתיבה, אך מיד בתום המלחמה ושחרור הולנד היא הכינה אלבום תמונות שבאמצעותו ניסתה לשחזר את האירועים מאותו יום במהלך נובמבר 1942 שבו הפסיקה לכתוב ועד לסיום המלחמה. מיפ הוסיפה הסברים לצד התמונות כדי לבטא את החוויות של דוט הקטנה, אך כמובן שהעניקה לדברים פרשנות מנקודת מבטה. יחד עם זאת, התמונות מדברות בעד עצמן – ניכר כי מעבר לחיוך הנסוך על פני דוט והפנים הצוחקות, עיניה מביעות עצב פנימי עמוק שאינו בא לידי ביטוי במילים.

אחרי המלחמה הושבה יהודית-דוט להוריה, ובשנת 1957 עלתה ארצה ובנתה את ביתה בישראל. כיום היא אמא לשלושה ילדים וסבתא לשמונה נכדים, ולאורך השנים הרבות היא המשיכה לתחזק את הקשר עם הזוג חרוֹנֶנדייק שטיפל בה במסירות במהלך המלחמה. הם התכתבו בקביעות, ובתחילת שנות השישים הזוג חרוֹנֶנדייק אף ביקר בארץ אצל יהודית ובעלה. לאחר מותם, בינואר 2011, הוכרו מיפּ וקוֹס חרוֹנֶנדייק כחסידי אומות העולם על הסתרתה והצלתה של יהודית רוס.

# היום הגיעה אלינו י’: סיפור הסתרתה והצלתה של ילדה יהודייה בהולנד הכבושה, מאת: מיפּ חרוֹנֶנדַייק, הוצאת “יד-שם”

 שירה בשואה: “בכל זאת איני נפרד” – שיריו של נער יהודי מבודפשט

השואה בספרים: פרויקט מיוחד מאת “עשר פלוס”