מאת ענת גל און.
שייך לקטגוריית הדרכת הורים, מאמרים

responsibility and teens. shutterstock

 

 

אנחנו מצפים מהמתבגר לשאת באחריות מלאה על השייך לו. אבל ברגע שאנחנו מרגישים שלא אכפת לו, אנחנו דוחקים בו בלי סוף. אז של מי האחריות הזו לעזאזל? ענת גל און מ”התמקדות בבית” מציגה: כך נחזיר למתבגר את מלוא האחריות ונעניק לו כלים החיוניים לעתידו כבוגר

 
הוא התחיל לדבר על כלב כשהיה בערך בן שבע. ביקש, התחנן, הסביר, הבטיח, חפר. לנו היה ברור שאין לנו שום כוונה, רצון או יכולת לטפל בעוד ילד בבית, והתשובה, לפיכך, הייתה: כשאתה תוכל לטפל בכלב, ניקח כלב. והכוונה הייתה לגיל שבו אפשר לצאת לבד עם הכלב, ולאחר שתוכח רמת מוטיבציה גבוהה של הבעלים המיועד. לצורך העניין, אירחנו כלבה של חברים למשך שלושה שבועות, שבמהלכם התנסה הילד (אז בן עשר) בטיפול בה לרבות שלושה טיולים ביום. שלושה שבועות הם זמן לא קצר, אבל לילד שכמה לכלב הוא חולף ביעף, והניסיון הוכתר בהצלחה. זמן קצר מאוחר יותר הגיעה “לילה” לחיינו. הקשר בין הילד לכלבתו אמיץ, ללא ספק. הם ישנים יחד (לפעמים מחובקים), מתגעגעים האחד לשני כשהם נפרדים לכמה ימים, הוא אוהב אותה, והיא נאמנה לו כמו כלב. היא איתנו כבר כמעט שלוש שנים, והשבועות הראשונים היו ממש כמו ירח דבש.

ואז זה הפך לשגרה. ובשגרה, כמו בשגרה, לא תמיד בא לו. לא תמיד יש לו כוח להוריד אותה לטיול. בבוקר זה אומר לקום מוקדם (גם בשבת), כשהוא חוזר מבית הספר או מחוג הוא עייף, ובערב – לא כיף. וכאן אני מצטרפת למשוואה: “הורדת את לילה?” “אל תשכח להוריד את לילה”, “תוריד את לילה!”, “כמה פעמים צריך להגיד לך??? נו, תוריד כבר את לילה!” “תעזוב את הטלוויזיה ותוריד אותה! עכשיו!” “אני לא מאמינה שלא הורדת את לילה!” ועוד ועוד. והוא? “עוד מעט, אני עייף”, “אין לי כוח”, “שמישהו יבוא איתי”, “די, נו, אמא, בבקשה תורידי אותה את…”, “זה לא פיר! בכלל לא אכפת לכם שאני עייף! נמאס לי!!!”. נכון, בסוף הוא עושה את זה, בדרך כלל,אבל הדרך לשם קשה ומלאת חתחתים ומריבות, ואפילו איומים (שברור לי, אבל לא לו, שאינני מתכוונת לממש) – שנמסור את הכלבה.

שני חלקי האחריות

לא רק הגוף משתנה וגדל במעבר ההדרגתי מילדות לבגרות, אלא גם היכולות של הילדים שלנו והציפיות שלנו מהם. ואחת הציפיות המרכזיות היא שייקחו אחריות. קודם כל על מה ששיך להם: שיוריד את הכלבה שלו, שתסדר את החדר שלה, שייקח את עצמו בידיים וילמד למבחן, שתקום בכוחות עצמה ולא אצטרך לריב איתה מדי בוקר. דבר מעצבן הוא ציפיות, וגם מתכון לאכזבות. כמו כל דבר המושט החוצה: אין שום דבר שיש ביכולתי לעשות עם הציפיות האלה, המוסרות בידי האחר את השליטה בגורלי.
אולם תמיד מתחת למה שמופנה החוצה (כעס, ביקורת), יש משהו בפנים – בתוכנו – שכואב. ובניגוד לציפיות מהאחר, עם מה שכואב בתוכנו יש מה לעשות: להקשיב לו. אפשר לעצור רגע ולבדוק: מה אני מרגישה? למה אני זקוקה? קודם כול, אני זקוקה לכך שלא “יפילו” עליי תיק נוסף. הרי אני מלכתחילה אמרתי שאני לא מטפלת בכלבה, וידעתי מה אני אומרת. יש מספיק דברים בטיפולי הבלעדי. זו אחריותו! הוא הבטיח! אז מה אם דובר בילד בן עשר; החלק המתקומם בי מול הפרת ההבטחה הזו הוא אותו חלק המתקומם בי מול הבטחות אחרות שהופרו, והוא כמו ילד בעצמו – החלק הזה – מאוכזב וכועס. ויש כמובן גם את הכלבה! אני זו שמדברת בשמה, כי היא אינה יכולה לדבר. ואם אני לא אגיד, היא תישאר כך, לו לא אכפת.

ואז נזכרתי. אכפת לו. הוא אוהב אותה. ואחרי ששמתי לב לכל הקולות שלי, בתוכי, יכולתי להתבונן בו מחדש ולהיזכר. יכולתי לראות את הדינמיקה בינינו, שבמסגרתה לקחתי ממנו את האחריות. ובשלב הזה הזמנתי אותו לשיחה, שבה הודעתי לו שהחל מהיום האחריות עוברת (או חוזרת ) אליו. לא האחריות להוריד את הכלבה (היא שלו ממילא), אלא האחריות למה ששייך לו. לכל מה ששלו. כי גם העייפות היא שלו וגם האהבה לכלבה והדאגה לה היא שלו. והרבה יותר קל להוציא את הקונפליקט הזה מתוכו ולתת לי להחזיק צד אחד (“תוריד את הכלבה”) ולהישאר רק עם הצד השני (“אני עייף”). יותר קל לריב עם אמא בחוץ, גם אם זהו ריב מכוער ולא נעים, מאשר לריב בפנים. הסברתי לו שאני אפשרתי את זה, כשלקחתי ממנו את אחד החלקים. אפשרתי לו להחזיק בלעדית בחלק השני ולהרגיש כאילו רק הוא קיים בתוכו, אבל בכך לקחתי ממנו לא רק את תחושת האהבה והמחויבות לכלבה, אלא גם את האפשרות ללמוד ולהתאמן במיומנות חיונית לקראת הבגרות: הכרעה בקונפליקטים פנימיים.

הרי גם אנחנו נדרשים (ומתקשים) מדי יום להתמודד עם חלק בנו שרוצה לכתוב את המאמר הזה וחלק אחר שרוצה לשתות קפה עם חברה. עם חלק שזקוק (ממש זקוק) לזוג הנעליים האדומות שבחלון הראווה מול חלק שזוכר את מצב החשבון בבנק. חלק שרוצה להיות עם הילדים וחלק שזקק לחופש.

 תהליך גמילה מהרגל משותף

 התהליך לא היה קל, לא לי ולא לו. חווינו זאת כמו תהליך גמילה מהרגל משותף. ה”אוטומט” שלי (“שוב הכלבה תולה בו מבט מתחנן, והוא פשוט שוכב על הספה!”) עדיין זקוק לתזכורת, וגם הנער זקוק לתזכורת. הרבה פעמים הוא מתקומם, מנסה בכוח להעביר אליי את אחד החלקים, ואז, כשאני אומרת “לא” (אני לא משתפת פעולה, “זו האחריות שלך והבחירה שלך”) – הוא מוחה, כועס, ובלית ברירה בסוף הוא בוחר.

והוא תמיד מוריד אותה כשהוא בוחר. לפעמים הוא בוחר לדחות זאת בחצי שעה או שעה. לפעמים אני מתפוצצת, אך בדרך כלל מצליחה להזכיר לעצמי שהעברת האחריות אליו משמעה שהוא זה שבוחר. שלפעמים זה לא יהיה בקצב או באופן שאני הייתי בוחרת. ולפעמים זה קשה לי, אבל זו כבר ההתמודדות שלי.

אחריות אינה ביצוע משימה. אחריות משמעה להחזיק את כל החלקים שבי, אלה הרוצים בטובת הכלבה ואלה הרוצים לנוח; אלה השונאים ללמוד למבחן ואלה השואפים לציונים טובים כדי להתקבל לתיכון נחשק; אלה הזורקים את הבגדים על הרצפה ואלה שמאוחר יותר לא מוצאים מה ללבוש ומתביישים לארח בחדר; אלה שנמאס להם להתאמן בנגינה או בספורט אבל אוהבים את הריגוש כשזה מצליח, כשהם מצליחים.

 צעד אחורה למען העתיד שלהם

אחרי שתשימו לב לקונפליקטים שלכם עם המתבגרים הפרטיים שלכם, אחרי שתבחינו בכל התחושות המתעוררות בכם ובכל הכפתורים הנלחצים אצלכם – קחו אותם לשיחה. הציגו להם את שני החלקים שלהם, והראו להם איך – בטעות – אחד מהם מתגלגל לידיכם. הזמינו את עצמכם לקחת צעד אחורה, והזמינו את ילדיכם לשאת באחריות המלאה. כי ממש כשם שלא נרצה להוריד את הכלבה במקומם, כי בכך אנחנו לוקחים מהם את האחריות, כך גם לא נרצה לשכנע אותם, להכריח אותם ולריב איתם, כי גם בכך אנחנו נוטלים מהם את האחריות. אחרי הכול, מה שאנחנו באמת רוצים הוא להחזיר לידיהם את האחריות, ולאפשר להם לבנות בתוכם את הכלים לנשיאה מלאה באחריות – כדי שידעו איך להשתמש בהם בבגרות.

הכותבת היא מנחה מוסמכת להתמקדות למבוגרים, ילדים ונוער, מנחה מוסמכת לקונסטלציה משפחתית, מלווה תהליכים אישיים, זוגיים, משפחתיים וקבוצתיים; התמקדות בבית – תהליכים אישיים ומערכות יחסים; לפרטים על סדנת ההתמקדות הקרובה להורים

 שיעור באינטליגנציה רגשית: איך לבצע “הפקדות חיוביות” בבנק הרגשות? 

אמהות כותבות: תובנות של אמא לנערה בת 18, חתול וכלבה

ספר למתבגר: “קיסר בשכונה” מאת נאוה מקמל-עתיר