מאת שגית ברמי.
שייך לקטגוריית הדרכת הורים, משפחה פלוס

tidy home. shutterstock

בגיל ההתבגרות כל דבר מעניין את הילד שלנו יותר מאשר לסדר את החדר, לפנות את הכלים במטבח או לקפל כביסה. אם לא די בכך, מחקרים מראים שיש גם סיבה ביולוגית לעניין. שגית ברמי לוקחת אותנו לסיור בחדר של ילדיה וברחבי ביתה בדרך להסקת מסקנות: איך להתייחס לעובדה שהבלגן של המתבגר משתלט לנו על הבית, ומה עלינו לעשות אחרת? מדריך מלא

 

אני אוהבת שהבית מסודר, ומודה ומתוודה – לא תמיד זה היה כך. למעשה, אמי מספרת שבתור מתבגרת הייתי “מבולגנת ברמות על” ושהחדר שלי נראה היה כל הזמן כמו אחרי הפגזה. כשנדרשתי לסדר את החדר, עשיתי זאת רק למראית עין: את הבגדים גלגלתי לכדור ודחפתי במעמקי הארון, ואת שאר הבלגן הסתרתי מתחת לשמיכה או מאחורי המיטה. וגם זה קרה רק כשאמי דרשה, בטח לא כשהבלגן הפריע לי. כך היא מספרת (אני, אגב, מכחישה – נוח יותר לשכוח). אני בטוחה שעיניה חשכו בכל עת שהייתה פותחת את הארון ה”מסודר” או מגלה בגדים זרוקים מאחורי המיטה. אני בטוחה שלא הבנתי על מה ולמה היא מתרגזת כל כך. בסך הכול כמה בגדים זרוקים, ספרייה מסודרת בערך וארון מעט הפוך. אז מה? זה לא שכל יום באים אורחים.

והנה גדלתי ובגרתי, התחתנתי ונולדו לי שלושה ילדים מקסימים. שניים מתוכם בגיל ההתבגרות (בת 14 ובן עשר) הידוע בבירדוקו. הם ילדים באמת טובים, נהדרים ומתחשבים, אבל יש לא מעט דברים שמעניינים אותם הרבה יותר מאשר לסדר את החדר או לעזור לי בקיפול כביסה. בני למשל אוהב מאוד לבנות בלגו, וזה נהדר ונפלא ומפתח את המוח, אבל למה בכל פעם שאני נכנסת לחדר ברגליים יחפות אני מוצאת עצמי דורכת על אחד החלקים ומתפתלת מכאבים? ולמה לפעמים אי אפשר בכלל להיכנס לחדר כי לא רואים רצפה? ואיך אפשר למצוא בגד שרוצים אם הארון מבולגן באופן בלתי סביר? הוא לא אשם, באמת שלא. זה פשוט לא מטריד אותו כמו שזה מטריד אותי. וכבר אמרנו שעל פי עדויות זה לא עניין גם אותי בגילו.

 


“אני אמא, לא עוזרת בית”

כך נעזור למתבגרים שלנו לעזור לנו
1. שיחה מקדימה: שיחה שבה אני ובן זוגי מסבירים לילדים שלנו שכולנו חיים באותו בית, ושהבית אינו יכול להתנהל מעצמו. מה זה אומר “לנהל בית”: לדאוג לסדר וניקיון כי נעים לחיות בבית מסודר ונקי, לדאוג לתשלום חשבונות, לערוך קניות, לדאוג לכביסות ולהחלפת מצעים, וכו’. ומכיוון שיש כל כך הרבה מטלות, מן הראוי שחלק מהן יתחלקו בין בני הבית – כל אחד בהתאם לגילו וליכולתו.
2. חלוקת מטלות: כדאי לשרטט טבלה על לוח גדול שבה יופיעו שמות בני הבית ורשימת המטלות, ולסמן “וי” לפי רוח ההתנדבות של כולם – מי אחראי על מה ומתי. הלוח ייתלה במקום בולט בבית, ובאחריותו של כל אחד מבני הבית לקיים את המטלות שלו. אם הילדים רוצים להחליף ביניהם מטלות – זה בסדר. אפשר לשתף גם את הקטנים שרוצים לעזור ולא יודעים לקרוא באמצעות צירוף תמונות. בסוף יום, בשעת ארוחת הערב, ניתן לבדוק האם כולם (כולל ההורים) עמדו במשימותיהם.
3. תיאום ציפיות: הגדירו להם למה אתם מצפים כשאתם אומרים “חדר מסודר” או “מטבח מאורגן ונקי”, והיו מוכנים לכך שהתוצאה לא תהיה מושלמת על פי הסטנדרטים הגבוהים שלכם.
4. אחריות מלאה על החדר הפרטי: נכון שהחדר הפרטי הוא הממלכה של כל אחד ואחת מאתנו – זהו המרחב האישי, שהילדים רואים בו מקום שבו יוכלו להיות הם עצמם, ליהנות מהשקט, לבטא את הערצתם לסלבס, לתלות את יצירותיהם, וכו’. בואו ונשוחח איתם על משמעות החדר בעבורם, האם הוא חשוב להם? הזכירו להם שהחדר אינו ממוקם באי בודד. נכנסים אליו גם אנשים כמו בני המשפחה וחברים, ולכן מן הראוי לשמור על סדר מינימלי וספרייה נקייה. ואגב, אם הילד אינו רוצה שניכנס לחדר, עליו להיות אחראי באופן מלא למשל על הבגדים (מלוכלכים לכביסה, נקיים לארון) – אחרת לא יהיה לו מה ללבוש.
5. עקבו אחר מילוי המשימות ותנו חיזוקים: אם לא נעקוב אחר ביצוע המטלות ולא ניתן חיזוקים נשדר לילד אי רצינות ואי עמידה במילה. לכן, חזקו את המתבגר/ת על ביצועים מוצלחים – גם אם לא הכול מושלם. רק נדמה לכם שחיזוקים מילוליים “לא עושים כלום” למתבגרים כי הם אינם מגיבים להם, אך דעו שכולם אוהבים לקבל חיזוקים. בכל גיל.

סיור מודרך ברחבי הבית

זה לא שאני אומרת שהארון צריך להיות מסודר באופן מושלם כמו ב-Hoodies (הלוואי, זה כל כך יפה בעין), אבל שלפחות יזכיר במעט. שלא נצטרך מפה ומצפן כדי להתמצא בו. ועכשיו לשאלת השאלות – מה אתם עושים כשאתם נכנסים לחדר של המתבגר או המתבגרת שלכם ומוצאים בלגן שלם ובגדים מלוכלכים לצד בגדים נקיים. האם אינכם מתרגזים? אפילו לא מעט?. אני לא חושבת שזו “שריטה” שלי (או שכן?) – פשוט נראה לי לא הגיוני שמקומם של בגדים הוא ברצפה או אפילו במיטה. לשם מה המציאו ארונות? למה כל כך קשה לילדים שלנו להחזיר יפה את הבגדים למקום? יודעים מה, שלא יהיה יפה – רק בארון. לא על הרצפה.
הבעיה היא שהבלגן לא עוצר בדלת החדר של המתבגר/ת. בואו נצא יחד לסיור קצר מחוץ לגבולות החדר הפרטי שלהם, למרחבי הבית. לסלון למשל. שם נמצא המסך הגדול והמקודש, הלוא הוא הטלוויזיה. עכשיו, מה עוד יש בסלון? ספות, שולחן, מזנון. ועל הספה נחה לה באופן קבוע (כמו בכל בית) ערימה נאה ביותר של כביסה. אם אודה באמת, אני אדם עסוק – רצה מפה לשם ומשם לפה כמו כל הורה ממוצע. גם עיסוקי הילדים בשעות אחר הצהריים תורמים לא מעט להיותי עסוקה ועמוסה (מי אמר הסעות?), ולא בכל יום אני מספיקה להתיישב ליד ערימת הכביסה ולדאוג לרווחתה. הילדים שלי, לעומתי, מתיידדים איתה מאוד. הם יושבים לידה, מארחים לה חברה, ומכיוון שהם מיודדים איתה כל כך הם אינם מעוניינים שהיא תעלם להם מהעיניים. לכן הם לא טורחים לקפל אותה (אם לא התבקשו) ולהחזירה לארונות. זה נוח להם שהיא על הספה, כך הם יכולים פשוט לגשת ולקחת להם בגד בלי לפתוח שום ארון. נוח, לא?
דוגמה אחרת היא המטבח – הממלכה שבה מתרחשים כל העניינים הטעימים. בואו נתאר תמונת מצב שלא קורית לא בבית שלכם ולא בבית שלי, אולי בבתים אחרים במדינות רחוקות. הילדים אוכלים את המטעמים שהכנו בעבורם, מסיימים, ומה עכשיו? הם קמים, מפנים את השולחן, מנקים אותו, מטאטאים את הרצפה ומדיחים כלים. או, במקרה הפחות טוב – קמים יחד עם כלי האוכל שלהם, מניחים אותם בתוך הכיור, ומתפנים לעיסוקיהם החשובים ביותר כמו הצצה בווטסאפ או חזרה למשחק שבו עסקו רגע לפני שניגשו לשולחן. אבל המקרה הנפוץ ביותר הוא בעצם זה – הם קמים מהכיסא וחוזרים לעיסוקיהם החשובים, בלי להרם דבר. אגלה לכם סוד – אני כבר הצלחתי לעבור עם ילדיי למצב השני שתואר כאן, לפעמים אפילו למצב הראשון. איך? ראו מסגרת.

הכול בראש. כמעט…

שאלה לא פחות מעניינת (לצד השאלה מה לעשות חוץ מאשר להתרגז בגלל הבלגן) היא למה בעצם הבלגן כה אופייני למתבגרים שלנו? הרי זה לא שכל בני הנוער הם מבולגנים מלידה, וכבר גיליתי לכם שאני עצמי הפכתי לבן אדם מסודר למדי (לא חולת ניקיון, אך מצבי השתפר לאין ערוך). והנה התשובה: מחקרים עדכניים שבהם נערכו סקירות מוח מגלים כי בגיל ההתבגרות האונה הפרונטלית – זו האחראית על ארגון, תכנון, מיקוד, התחלה וסיום של פעולות – נמצאת בתהליכים התפתחותיים שטרם הושלמו. אוף עם הביולוגיה הזו! רק אל תתנו לילדים שלכם לקרוא את השורות האלה, כי אז הם ינפנפו לנו במידע החדשני הזה בכל עת שיישאלו למה אי אפשר למצוא את החדר שלהם בתוך הבלגן. ומה עושים בינתיים? מחכים עד שהאונה הפרונטלית שלהם תסיים להתפתח, אי שם בגיל 30?
בשלב הזה אני מחליטה לעצור רגע ולברר עם עצמי למה בכלל כל כך חשוב לי שילדיי יהיו מסודרים. למה חשוב לי שהם יסדרו את החדרים שלהם, וגם יעזרו לי מעט לתחזק בית מאורגן באופן סביר? מצאתי כמה תשובות לכך: ראשית, באופן אישי אני פשוט רגועה ושלווה יותר כשהבית מאורגן ומסודר. משהו ברצפה ללא בגדים ‘עושה לי את זה’. לעומת זאת, כשהבית מבולגן מאוד אני כבר מתחילה להיכנס לסטרס. ומה חשוב יותר מאמא רגועה? אתם בטח מכירים את המשוואה: אמא רגועה=בית רגוע. הלא כך?; שנית, אני יודעת שישנה סבירות גבוהה למצב שיום אחד זה יעבור להם (כמו שקרה לי), ונראה לי מיותר שעד אז לא אוכל לראות מדי פעם את הריצוף הנאה בביתי; שלישית – חינוך לערכים. כן, אני רוצה שילדיי יחונכו לערכים טובים שיעזרו להם בחייהם הבוגרים, ואחד הערכים הללו הוא נשיאה באחריות. בעצם, אני מעוניינת בכך שילדיי יהיו אחראיים על דברים מסוימים בהתאם לגיל וליכולת שלהם. ואין לי ספק שהם מסוגלים לשאת באחריות על הארגון והסדר בחדרם, ואפילו להסתכל מפעם לפעם לעבר הצד השני של הספה בסלון ולגלות שיש שם כביסה. הם גם מסוגלים להבין שהיא לא תתקפל מעצמה, ושהם חלק בלתי נפרד מהבית ולכן יכולים לסייע במטלות השוטפות. אולי הם אפילו יכולים לסייע בארגון וניקיון המטבח לאחר שאכלו לשובע. ולמה לא בעצם? זה לא שאני הופכת אותם לעוזרת בית.
ומכאן אני עוברת לערך החשוב ביותר בעיניי בכל הנוגע לחינוך הילדים לסדר וארגון, והוא – התחשבות בזולת. כלומר, ילדינו מודעים לכך שאנחנו משקיעים בהם ובחינוכם ומתאמצים לדאוג לרווחתם, ואין סיבה שנגדל אנשים קטנים שאינם מתחשבים באחר ולא רואים אף אחד זולתם. לא בבית ספרי! הילדים שלנו צריכים להבין שהם אינם לבד בעולם. הם נמצאים באינטראקציה עם אנשים כל הזמן, ומהו בית הספר הטוב ביותר לחיים שבחוץ אם לא הבית? אם אני, כאמא, לא אחנך את ילדיי להתחשב בזולת (האחים וההורים) בתוך ביתם – הם לא יתחשבו בזולת גם מחוצה לו.

מטאפורה לחיים עצמם

אני יודעת שיש הורים שאינם מתרגשים מבלגן. הורים שאינם מעירים לילדיהם על אי סדר ומאפשרים להם לנהוג כרצונם בממלכה הפרטים שלהם – החדר הפרטי שלהם. אני יודעת שיש כאם עניין של פרטיות, שבגיל הבגרות הזהות העצמית מתפתחת והצורך בחיים פרטיים הולך וגובר, ואפילו שהאונה הפרונטלית האחראית על סדר וארגון לא מפותחת דיה (מחקרים, כבר אמרנו). ויחד עם זאת אני יודעת גם דבר אחר: אם אנחנו לא נחנך אותם לערכים, אף אחד לא יעשה זאת במקומנו. הם הילדים שלנו, והם באחריותנו. חדר מסודר אמנם אינו מהווה מדד לאיכויות רבות אחרות שיש בילד, ובכל זאת יש כאן עניין וערך שאנחנו רוצים שהילד שלנו ייקח איתו לחיים (גם לחיי המשפחה שלו בבגרות, אגב). סידור החדר הוא רק מטאפורה לחיים עצמם, להתנהלות של הילד המתבגר שלנו בתוכם ולאינטראקציה שלו עם הזולת.

 

הכותבת היא מאמנת נשים, ילדים ונוער, מרצה ומנחה מעגלי העצמה לנשים ונערות