“פעמים רבות האם מהווה בעבור בתה סמן מרכזי ל’מודל הזדהות נשי’. למעשה, הבת המתבוננת באמה יכולה להזדהות איתה או דווקא לצאת כנגדה”. דניאלה מסבירה איך כל זה קשור בהפרעות אכילה
[fancy_box]
גם המחקר תומך
לאמא תפקיד חשוב במניעת הפרעת אכילה
ממחקר שנערך באחרונה באוניברסיטת חיפה עולה כי אימהות המשתתפות יחד עם בנותיהן בתכנית למניעת הפרעות אכילה, מפחיתות באופן ניכר את הסיכוי לכך שאותן בנות יפתחו הפרעה מהסוג הזה (מהפרעות בדימוי הגוף ועד אנורקסיה ובולמיה-נרבוזה). “ממצא זה הוא חדשני, ויש בו תרומה רבה למניעת הפרעות אכילה בקרב מתבגרים”, אומרת ד”ר זוהר ספיבק-לביא, עורכת המחקר. לדבריה, ישנן תכניות התערבות רבות המבקשות לסייע לנערות צעירות להתמודד עם הפרעות אכילה, אר רובן מתמקדות בהרחבת הידע ולכן אינן משיגות שינוי התנהגותי ארוך טווח. המחקר הנוכחי ביקש לבחון האם שילוב פעיל של האמהות ושל הנערות הצעירות יכול להביא להצלחה המיוחלת.
מתוצאות המחקר עולה כי הנערות שהשתתפו בתכנית יחד עם אימותיהן הראו ירידה בהתנהגויות פתולוגיות הקשורות באכילה: הייתה להן הערכה עצמית גבוהה יותר, הן הביעו יותר שביעות רצון מהגוף שלהן והתנהגויות הדיאטה והפרעות אכילה אחרות היו מתונות יותר בהשוואה לנערות שעברו את התוכנית ללא אימותיהן. ואולם, כמו שלאימהות היה תפקיד חיובי, הן יכלו להשפיע לרעה – ככל שהן עסקו בנושאים הקשורים לדיאטה, העירו על המשקל שלהן או של הבת ועסקו בספורט מתוך מטרה לרזות, כך הבנות הראו שביעות רצון נמוכה יותר מגופן והתנהגות הדיאטה והפרעות האכילה שלהן היו פתולוגיות יותר. לדברי החוקרת, ההורים הם סוכני חברות עיקריים עבור ילדיהם בכל תחומי החיים, ובוודאי שיש להם השפעה על עמדות והתנהגויות לא תקינות בנושאי אכילה ומשקל. “האמהות מהוות באופן טבעי את מודל ההזדהות המשמעותי לבנותיהן כחלק מתהליך ההזדהות עם האם. כאשר ההורים מאמצים מסרים המעודדים רזון, ילדיהם צפויים לאמץ עמדות והתנהגויות דומות – בגיל הילדות ואף בגיל ההתבגרות”, מסכמת ד”ר ספיבק-לביא.
[/fancy_box]
הפרעת אכילה היא לרוב תסמין של קושי רחב יותר, ולכן היא צריכה להדליק נורה אדומה בנוגע למצב הרגשי של הנערה. פעמים רבות הפרעה זו נובעת מתחושות של אי נוחות אישית, ביקורת עצמית, חוסר ביטחון, דימוי גוף ודימוי עצמי נמוך, שיפוטיות אינסופית, מאבקי שליטה ובדידות וקושי בוויסות הרגשות המציפים, הקשיים והתחושות הללו עלולים אמנם להתרחש על רקע מצבים חברתיים, אך גם על רקע יחסים משפחתיים שאינם מאוזנים. מצבי “אכילה רגשית” עלולים להתפתח או להתחזק גם אצל נשים בוגרות, כמובן, אולם אז אופי הטיפול יהיה שונה מאשר במתבגרות. למערכת היחסים של הנערה עם האוכל יש לעתים קשר ישיר לתהליך ההיפרדות שלה מאמה, ולכן ההתמודדות עם הבעיה תתמקד גם בערוץ הזה.
הקשר הראשוני שלנו עם העולם הוא הקשר עם אמא ועם תחושת הביטחון שהיא נוסכת בנו. בתחילת חיי התינוקת הקשר עם האם הוא סימביוטי, אך בשלב מסוים מערכת היחסים הזו צריכה לעבור שינוי לטובת תהליך של היפרדות והתחלת גיבוש ה”אני” (ספרציה-אינדיבידואציה). תהליך זה תואר על ידי הפסיכולוגית מרגרט מאהלר והפסיכואנליטיקאי פיטר באלוס כתהליך בריא שבו מתעצבת אישיות התינוק כאישיות עצמאית ונפרדת. התהליך כולל שלבי התפתחות רצויה של התינוק, עד הגיעו לגיל שלוש שנים שבו הוא נפרד מהאם ויוצר “אגו” וזהות עצמית מובחנים משלו.
לפתח את האני האוטונומי
הקשר אם-בת ארוג לעתים בסבך רגשות המקשה על הבת להשתחרר אל עצמאותה. ההורים, ובפרט האם, מייצגים עולם ומלואו בעבור האדם בתחילת דרכו. הם אלו שמייצגים את סולם הערכים המוסרי והנכון, ופעמים רבות האם מהווה בעבור בתה סמן מרכזי ל”מודל הזדהות נשי”. למעשה, ואין פה חלילה כוונה להאשים, הבת המתבוננת באמה יכולה להזדהות איתה ועם דרכי התנהלותה או דווקא לצאת כנגדה. מערכת יחסים סימביוטית בין הבת לאם תקשה עליה להתפתח באופן עצמאי ולפתח “זהות נשית” משלה. בנות שחוו מערכת יחסים סימביוטית מאוד עם האם, שלא אפשרה תהליך של היפרדות (בשל חוסר מודעות או קושי של האם) נוטות יותר לפתח הפרעת אכילה, כמו גם בנות שחוו תחושה של חסך בקשר האימהי כמכוון ותומך – בין אם האמא נכחה בפועל בין אם לא. בחלק מהמקרים, הנערה שמפתחת הפרעות אכילה חווה למעשה קושי בקבלה עצמית ובאהבה עצמית, דימוי עצמי נמוך, נוקשות ושיפוטיות ביחס לעצמה. לעתים גם מתקיימת השוואה לאחרים ורצון עז להיות מישהי אחרת. אמנם השוואתיות בין בני נוער היא תהליך טבעי, והיא אף עשויה לעודד צמיחה ולמידה, אך כשמתלווה אליה הפחתת ערך באופן כמעט טוטאלי עלולה להתפתח הפרעה.
הפרעות אכילה בגיל הנעורים צריכות לשמש להורים סמן לכך שעליהם לשנות את אופן ההתנהלות של המשפחה, ולבחון האם ואיך המערכת המשפחתית אינה מאוזנת ומשפיעה על בני הבית (ייתכנו למשל גם אלמנטים של מאבקי שליטה). ברוב המקרים, כאשר מתפתחת הפרעת אכילה אצל הנערה יש לבחון את ההקשר הרחב יותר, ולנצל את ההזדמנות להבראת המערכת המשפחתית. לא רק הנערה צריכה להגיע לטיפול, אלא גם ההורים צריכים להירתם לתהליך משותף.
פגשתי לא מעט הורים שהפגינו אומץ רב כשהסתכלו למציאות בעיניים ובחרו לראות במצב הקיים הזדמנות ליצור שינוי אמיתי במערך המשפחתי, במקום לנכס את הבעיה רק לבתם. הדבר נעשה באמצעות טיפול משולב המעודד שינוי בתפיסת הבת את עצמה ואת יחסיה עם האוכל, ועד להבראת המערכת המשפחתית כולה.
הכותבת היא מנחת קבוצות, ומטפלת מוסמכת בטכניקת ה-NLP ודמיון מודרך, מטפלת בנושא של אכילה רגשית ,אכילה לא מאוזנת ודימוי עצמי נמוך, מחברת הספר “נשים ואוכל”, מפתחת תפיסת “תקשורת מקדמת יחסים” . לאתר של דניאלה
