מאת ריקי ברוך.
שייך לקטגוריית עשרים פלוס

creative and kitchen. shutterstock

 

“בלי שחקרתי, ובטח שלא לחצתי, התחילו להגיע טלפונים ותמונות בליווי שפע שאלות בנוסח: איך מכינים את ה…?, מה מוסיפים אחרי ה…?, כמה זמן צריך לבשל?, וכו'”. הבת של ריקי מפנימה את מקום האוכל בחיי המשפחה והיצירה

 
אני גאה בה. שלושה עשורים ניסיתי להכניס אותה למטבח. שלושה עשורים ביקשתי לשתף אותה בנפלאות הבישול והאפייה, וביצירתיות המתלווה להם. “בכל זאת, את מעצבת”, אמרתי לה לא פעם. “את יוצרת! ממציאה! מאלתרת! למה שלא תנסי משהו גם בתחום הבישול? הרי יום אחד תעברו להתגורר בבית משלכם, ולא תוכלו לאכול רק שניצל תירס קנוי!” נדנדתי שוב ושוב. אבל בתי שבה וסירבה לנסות, וכל ניסיונה הסתכם בהכנת קערית טחינה גולמית עם מעט לימון, חביתה וסלט חתוך קטן בסיוע הסלייסר האגדי. בשנה האחרונה עברו בתי ובן זוגה לבית משלהם. יחד ארגנו את המטבח כך שיהיה מאוכלס בכל הצרכים והמצרכים הדרושים כדי לאפשר לה להתחיל לבשל. בימים הראשונים הם עוד הגיעו לאכול יחד אתנו. בכל זאת, קשה היה לנתק את חבל הטבור. אפילו לסופרמרקט היא לא הלכה מעולם. מאז ומתמיד הכול הוגש לה על מגש של כסף, וכל שנותר לה היה לשבת לשולחן, לאכול ולארגן את המטבח לאחר שסיימה. הימים חלפו, ובני הזוג התחילו להסתגל לחיים המשותפים שלהם מחוץ לחממת ההורים. כביסות לבד, קניות לבד, תשלומים לבד. ואט אט, בלי שחקרתי, ובטח שלא לחצתי, התחילו להגיע טלפונים ותמונות בליווי שפע שאלות בנוסח: איך מכינים את ה…?, מה מוסיפים אחרי ה…?, כמה זמן צריך לבשל?, וכו’. וכל תוצר שראיתי (וטעמתי) זכה לשבחים, גם אם לא הצליח להשיג את הטעם שהורגלנו אליו.

בני העשרים פלוס של היום שונים מהדור של הוריהם, כלומר מאתנו. בשונה מהם, את מרביתנו ההורים המציאות אילצה לצאת לחיים בוגרים מיד לאחר הצבא ולהתמודד עם כל הכרוך בכך. המציאות היומיומית לימדה אותנו את מה שאנחנו ההורים עושים למען בני העשרים פלוס ובמקומם. אני זוכרת את עצמי אורזת תיק אחרי השחרור מצה”ל, עוזבת את בית הוריי במושב ועוברת ללמוד הרחק משם, בעיר הגדולה. חדר שכור קטן, נטל כלכלי גדול, והורים רחוקים שאפשר לחבק ולהתפנק אצלם רק בסופ”שים. נוהגים לומר ש-30 הוא ה-20 החדש, אבל יש גם כאלה המסרבים להיכנע לתכתיב הזה. לאחרונה יצא לי להאזין להרצאתה של הפסיכולוגית הקלינית מג ג’יי, מחברת הספר “The Defining Decade” (ובתרגום חופשי: “העשור המכונן: למה שנות ה־20 חשובות ואיך להפיק מהן את המרב”). לדבריה, ובניגוד לאמונה הרווחת, שנות העשרים של בני הדור הנוכחי אינן שנים אבודות, אלא שנים שבהן מוטל על הצעירים לתבוע את בגרותם ולתכנן את מה שאמור להיות תא המשפחה שיקימו מבחירה לאחר בניית הקריירה. את הרצאתה המעניינת סיכמה הפסיכולוגית הקלינית בכמה עצות חשובות למימוש הבגרות בעשור המכריע של החיים: “השיגו הון זהותי, השתמשו בקשרים החלשים שלכם (להבדיל מפרוטקציות), בחרו את המשפחה שלכם ואל תהיו מוגדרים על ידי מה שלא ידעתם או לא עשיתם. אתם אחראים על החיים שלכם כבר מעכשיו!”

עד לפני חודשים אחדים האמינה בתי שהמטבח הוא מקום משמים. סוג של בזבוז זמן. ברור היה לה שהתעסקות בבישול ובאפייה היא משעממת, וכי זו לא תוכל להעניק לה תחושת סיפוק והנאה. כמה אני שמחה לגלות שבחלוף הימים היא חווה התבגרות גם בתחום הייחודי הזה, ושהיא מתחילה להרגיש ולהפנים את העובדה שלאוכל המוגש ב”יחד המשפחתי” יש גם ערך רגשי עמוק – הרבה מעבר לצורך הבסיסי להשביע את הרעב הפיזי.

 

עוד ב”עשרים פלוס”: דווקא כשהם גדולים השיחה המשפחתית רלוונטית מתמיד

רק בישראל: בגיל 18 הם עוזבים את הבית, בסוף שנות העשרים הם עדיין גרים בו

לישון על זה: כמה שעות שינה נחוצות לצעירים ולמה כל כך חשוב להקפיד על כך?