מאת ד"ר לירון און.
שייך לקטגוריית אקטואליה, בצפר

to prevend the next suicide. shutterstock

 

ד”ר לירון און מבהיר כי במקרי אובדנות של בני נוער, כמו המקרה שאירע בשבוע שעבר, אין מקום לחפש אשמים. יש מקום לחפש נושאים באחריות. וכל אחד מאתנו – אומר ד”ר און – נושא באחריות לאיתור בני נוער עם נטייה אובדנית. כולנו שומרי הסף

 
בשבוע האחרון מתמודדת משפחה נוספת בישראל עם אובדן של נערה צעירה שהחליטה לשים קץ לחייה. הנערה, רק בת 13, התאבדה לאחר שחבריה יצאו לטיול שנתי והשיח התקשורתי מיהר לחפש אשמים: המצב הכלכלי בבית, יועצת בית הספר שלא זיהתה את המצוקה, החברות שהשפילו ברשת החברתית, ואפילו האמהות של החברות שלה עלו על מוקד הטוקבקיסטים. אבל כולנו צריכים להבין שכאשר מדובר בהתאבדות בני נוער, כל אחד מאתנו חייב לשאול מה הוא יכול לעשות בעניין כדי למנוע את המקרה הבא. ההתאבדות של הנערה חושפת תופעה מתמשכת, מוּכרת וכאובה מאוד בתחום בריאות הנפש, ומחייבת כל אזרח בישראל להכיר באחריות הכוללת שהחברה שלנו נושאת בעניין. אמנם גורמי הייעוץ והחינוך השונים הם העוסקים בסיוע לכלל הנפגעים, הקרובים והרחוקים (בני המשפחה, התלמידים ואנשי הצוות החינוכי), אך בידי כל אחד נמצא הכוח לתרום לצמצום ממדי התופעה הקשה הזו ואולי אף למנוע את מקרה ההתאבדות הבא.

לדבר איתם גלויות על אובדנות

כן. בניגוד לתחומים אחרים בבריאות הנפש, השמורים למומחים בלבד, בתחום הזה לכולנו יש מה לעשות. הבנה זו היא שהובילה לכך שבשנים האחרונות פועלות הרשויות השונות של הרווחה והבריאות במסגרת התכנית הלאומית למניעת אובדנות. המטרה היא לקדם תכניות מניעה והתערבות כדי להקדים תרופה למכה. התקווה היא לזהות מוקדם ככל האפשר גורמי סיכון, ולאתר בזמן בני נוער הנמצאים במדרון החלקלק העלול להוביל להחלטה הבלתי הפיכה – לשים קץ לחייהם. אחת מתכניות הדגל של התכנית הלאומית הזו היא להכשיר שומרי סף למניעת אובדנות. “שומר סף” בהגדרתו הוא אדם הבא במגע יומיומי עם מתבגרים, ומכיוון שכך יש באפשרותו לגלות ערנות למצבם הרגשי, ליצור עמם קשר יזום, לשוחח עמם, ובמידת הצורך אף להעלות בפניהם שאלות הנוגעות לאובדנות. שומרי הסף באוכלוסייה הם בראש ובראשונה הורים ומורים, אך ניתן לכלול במעגל הזה גם מדריכים בתנועות הנוער, רבנים ואנשי דת, מדריכים ומאמנים בחוגי ספורט, וכיוצא בזה. ההנחה העומדת בבסיס הרעיון היא כי מניעת אובדנות חייבת להיות משימה קהילתית-חברתית משותפת, כלומר האחריות לה מצויה בידי כל חברי הקהילה. הנחה נוספת היא כי שיחה על אובדנות והעלאה גלויה של הנושא לא רק שאינן מעלות את הסיכון לאובדנות, אלא מקטינות אותו. הנחות אלו מגובות בספרות מחקרית ענפה שממנה משתמע כי בני נוער עונים בכנות (כזו שאף עלולה להבהיל חלק מאתנו) כאשר שואלים אותם באופן ישיר על כוונותיהם האובדניות. כמו כן, עצם שאילת השאלה באופן רגיש אך ברור מפחיתה מצוקה ומשדרת למתבגר כי ישנם אנשים הרואים אותו ודואגים לשלומו, וכי ניתן למצוא מענה לקשייו. שומר הסף יכול להציע למתבגר לקבל עזרה, ולהפנות אותו לגורמי טיפול מתאימים בקהילה או במערכת החינוכית.

התכנית הלאומית ביישובים השונים

“שומר הסף” אינו מתיימר להיות איש טיפול. להפך, יתרונו נובע דווקא מכך שהוא חי בקרבת הנער/ה וחווה אותו/ה באופן שאינו מנותק מן ההקשר המשפחתי והתרבותי בחייו. אין ספק כי הרעיון שהעליתי קודם לכן – שיחה עם בני נוער על אובדנות – נשמע תחילה מבהיל ובלתי אפשרי והופך אותנו במידה מסוימת לאחראיים על שלום המתבגרים. טבעי ביותר שנוצף בשאלות ותהיות, כמו: מהי ההכשרה שיש לי כמורה או כמדריך לשוחח עם הנער/ה? איך אדע למי ומתי לפנות בשאלות כאלו? מה יקרה אם המתבגר/ת ישיב בחיוב? מה אעשה אם יתברר לי כי המתבגר/ת כבר ביצע/ה ניסיון למעשה אובדני בעבר? כיצד אדע שבשיחה הזו לא הזקתי רגשית לנער/ה?
כדי להשיב על התהיות האלה ולהכשיר שומרי סף לשיחה משמעותית עם המתבגר פועלת התכנית הלאומית ביישובים שונים במגוון של מסגרות וקהלי יעד. במסגרת השתלמות לא ארוכה ניתן להכשיר בכל יישוב דמויות מפתח בתחומי החינוך הפורמלי והבלתי פורמלי, ולאמן אותם בשיחות מהסוג הזה. נוסף לכך מן הראוי לשלב את הנושא בכלל העבודה הפסיכולוגית עם מורים בחטיבות הביניים ובתיכונים, ובמהלך הכשרתם של פרחי הוראה במכללות לחינוך.
אין לי ספק שזו משימה לאומית! ככל שיותר דמויות ידעו כיצד לעסוק ב’תפוח האדמה הלוהט’ – אובדנות של מתבגרים – בלי לחשוש ולהירתע מפניו, כך תתהדק רשת הנוכחות וההשגחה סביב המתבגרים בכלל וסביב בני נוער בסיכון בפרט.

הקשבה וזיהוי רמזים של “קריאות לעזרה”

לא נצליח למנוע את כל המקרים. יחד עם זאת, אין ספור עדויות שנצברו עם השנים מראות כי מרבית המתבגרים המבצעים ניסיונות אובדניים משאירים לפניהם רמזים רבים שהם בבחינת קריאות לעזרה. אם נאתר את הקריאות הללו בזמן, נציל נפשות צעירות. הקושי טמון בכך שקריאות אלו נשלחות פעמים רבות לחלל הווירטואלי, המלא מתבגרים שאינם תמיד ערים לחשיבותן. קושי נוסף הוא שלא כל המבוגרים פנויים להקשיב למסרים הללו, גם אם הם מגיעים לפתחם. קושי אחר טמון בכך שגם מי שמקשיב לעתים קרובות אינו יודע כיצד לפרש את המסר ומהי מידת הבהילות שבה יש לטפל בנושא.
העלאת המודעוּת לעניין והכשרה קצרה מתאימה יכולות להכין את כולנו להיות קשובים יותר ומבוהלים פחות סביב נטיות אובדניות של מתבגרים. יש מה לעשות, והדברים נעשים בפועל – אם כי עדיין לא מספיק. לפני הכול, כולנו חייבים להפנים את העובדה שכל אחד מאתנו הוא “שומר סף” וכי לכולנו האפשרות לספק אוזן קשבת ולנהל שיח כן עם בני הנוער. ההבנה הזו היא הכרחית כדי שנוכל לפעול למניעת אובדנות, אך היא גם חשובה בהתמודדות עם כל מצב נפשי אחר של מצוקה בקרב בני נוער.

הכותב הוא פסיכולוג חינוכי, מרצה במכללה האקדמית גורדון לחינוך, רכז למניעת אלימות של השירותים הפסיכולוגיים חינוכיים במחוז חיפה מטעם שפ”י – משרד החינוך

לטור הקודם של ד”ר און: מחאת המכנסונים בבתי הספר

כשחיילים מתאבדים – למה זה קורה ואיך נפחית מקרים כאלה

כשמתבגר חוזר ואומר “נמאס לי מהחיים” – למה הוא מתכוון?