בשבוע שעבר פורסמו תוצאות המיצ”ב, ושוב התוודענו לפערים על רקע כלכלי-חברתי המסרבים להצטמצם. האמת? התרגלנו. ובכל זאת אנחנו מתעקשים להבין אחת ולתמיד: האם המצב (והמיצ”ב) חייב להישאר כך? פרופ’ זיסברג מונה את הסיבות לתופעה העגומה, וגם – מה צריך לקרות כדי שסוף סוף נראה פה שינוי?
אתחיל דווקא בדברים הטובים: מערכת החינוך הישראלית הטמיעה בהצלחה סבירה תרבות של אחריותיות דרך הערכה ומדידה. מבחינה זו המערכת ראויה להערכה, לאחר שנים רבות שבהן היא נשארה מאחור בכל הקשור לאופן ההתנהלות שלהה ביחס לשאר העולם. כיום המערכת מכוונת להשגת מטרות מדידות (נוכל להתווכח על המטרות, אך לפחות ישנן מטרות ברורות וניתן למדוד אותן), בוחנת את התוצרים, נושאת באחריות על התוצאות ומנסה לפעול ברצינות להשגת שיפור במסגרת פרמטרים מגבילים מאוד המוכתבים לה.
מבחני המיצ”ב (מדדי יעילות וצמיחה בית-ספרית) תופסים חלק מרכזי במסורת ההערכה והמדידה הזו. המטרה היא לשרטט פרופיל אקדמי, ניהולי וחברתי של בתי הספר, מהווה תיעוד מצב ברגע נתון מבחינות שונות: מהו אופן הביצוע של תלמידינו במספר תחומי ליבה אקדמיים?, כיצד נתפס האקלים הארגוני של בית הספר על ידי המורים והתלמידים?, מה מרגישים התלמידים ומוריהם כלפי החיים בבית הספר (חברה, פתיחות, בטחון מול אלימות ועוד כמה מדדים)?, ועד כמה הם בכלל פנויים ללמידה?. מדדים חשובים ומהותיים אלה נוגעים למגוון מרכיבים ארגוניים של פדגוגיה, ניהול ומנהיגות חינוכיים. יש בהם אמנם חסרונות לא מעטים, אך בה בעת הם מספקים לכל בית ספר כלי חזק מאין כמוהו לבדיקת תהליכים ארוכי טווח: היכן הוא נמצא בהיבטים שונים של התנהלות ביחס לבתי ספר אחרים, וחשוב מכך – ביחס לעצמו? כך יכול כלי זה לשמש בידי המנהלים ככלי המסייע בתכנון, בביצוע ובבקרה של מהפיכת איכות במערכת החינוך.
מה משתבש לנו בדרך?
למרות הכוח האדיר שטמון במיצ”ב, הנתונים מראים שזה לא קורה. אמנם חל שיפור הדרגתי ומתון בחלק מהמדדים, אך כל הדפוסים הישנים שאינם חיוביים קופאים על שמריהם: פערים מגזריים משמעותיים, פערים סוציואקונומיים הולכים וגדלים כמעט בכל המדדים. במילים אחרות – מהפיכה אין. למה אין מהפיכה, אתם שואלים? הרי יש לנו מדדים, יש לנו רפורמות חינוכיות מרחיקות לכת, יש לנו “למידה משמעותית” ושר חינוך איש הייטק לשעבר. לשאלות האלה יש תשובות, אך הן לא נשמעות כי אף אחד לא יאהב לשמוע אותן. בכל זאת, הנה הן לפניכם:
דרכו של עולם – קבוצות מיעוט נותרות מאחור. המגמות הללו קיימות בכל חברה מערבית מודרנית (למעט כמה חריגים מעניינים, כמו יוצאי אסיה בארה”ב). בדרך כלל, קבוצות מיעוט זוכות להישגים לימודיים נמוכים יותר מאשר עמיתיהם מהרוב התרבותי השלט; גם מצב סוציו-אקונומי הוא אחד החזאים החזקים ביותר להישגים חינוכיים בכל העולם – אם אני עשיר ומשכיל יותר ישנה סבירות גבוהה לכך שגם ילדיי יהיו כאלה, ולהפך.
הפילוג המצטייר בנתוני המיצ”ב משקף פילוג אמיתי. איננו זקוקים לתוצאות המיצ”ב כדי להבחין בפילוג הקיים בתוך אוכלוסיית אזרחי ישראל, שרק הולך ומחריף. באופן כללי אלו מגמות עקביות וחזקות מאוד שקשה מאוד להילחם בהן ולהפוך אותן על פיהן, אך לא בלתי אפשרי (על כך בהמשך).
חילופי שלטון תכופים, האצלת סמכויות בעייתית ומערכת ביורוקרטית וארגונית בהיקף אדיר. כמו מערכות ממשלתיות רבות אחרות, גם זו בישראל משוועת למהפכה ושינוי מהותי, אולם הנסיבות מציבות בפניה קשיים ומעצורים רבים. הדבר דומה לניסיון להסב את המסלול של ספינת ענק כבדה השטה במהירות גבוהה בכיוון אחד. שינוי כזה מצריך כוח אדיר וזמן רב. אולם כשאין די כוח ובכל שנתיים מתחלף שר החינוך – המערכת מתקשה להשתנות.
אין מדיניות ממשית המציבה כמטרה את שינוי החינוך. זו בעיניי הבעיה החמורה מכולן. כן, מילים יפות אנחנו שומעים לעתים קרובות. על כך שהון לנו כמדינה ועתידינו כתרבות טמונים במשאב האנושי שלנו אותו יש להשביח ולטפח -דרך חינוך. התרבות הישראלית מדגישה טיפול בילדים, משפחתיות והקרבה למען הדור הבא. אז איך זה שמעט כל כך באמת נעשה בפועל למען השבחת החינוך? אף אחת מהממשלות בעשור האחרון ואולי קצת יותר לא באמת שינתה סדרי עדיפויות, ברמת תקציבים, פיתוח תכניות חינוך חדשות, מציאת פתרונות של הון אנוש למערכת המשוועת לחומר אנושי טוב, והעלאת ערך החינוך ברמה הלאומית והתרבותית? להפך – אנו חוזים בשחיקה מתמדת של תקציבים והשקעת משאבים במערכת החינוכית ואנו נדרשים לעשות יותר ויותר עם פחות ופחות. ושוב זה לא רק כסף (אם כי כסף בהחלט היה עוזר כאן), אלא אוסף מרכיבים כמו: מעמד, יוקרה, ערכים של מתן חשיבות ועדיפות לחינוך ויצירת אווירה שתעניק למערכת החינוכית סיכוי להשתנות ולתת ערך מוסף באמת, לא רק More of the same.
בין פינלנד לישראל
אם נביט במערכות חינוך שיצרו מהפכה מהותית (לא רק פינלנד המדוברת, אלא גם דרום קוריאה, סינגפור, ואחרים) נוכל לזהות כי מאחורי אותן מהפכות עמדו ממשלות הנחושות בדעתן לשנות את המציאות החינוכית. הנחישות הזו באה לידי ביטוי בהקצאה של משאבי עתק, שינוי מסיבי במאפייני עובדי החינוך והכשרתם, טיוב וייעול ההיבטים הארגוניים (קרי – הפחתת ביורוקרטיה, העצמת העובדים, ביזור סמכויות למורים), תכניות רב שנתיות ויצירת סביבת עבודה חדשה וגמישה המאפשרת לעובדים איכותיים לעשות את עבודתם מול יעדים שהוגדרו היטב. שום דבר מזה, ואני חוזר – שום דבר מזה – לא קרה כבר הרבה מאוד זמן בישראל. יעדים נותרים עמומים (עיין ערך “למידה משמעותית”) וקשה לתרגמם למעשים, מעמד המורה והיחס למורים מורע משנה לשנה, והמשאבים וההזדמנויות העומדים בפני מי שרוצים לשנות וליזום בתוך המערכת אמנם טובים יותר מאשר בעבר – אך עדיין רחוקים מלהיות משביעי רצון.
איך בכל זאת המערכת תוכל לנצח? אם ההתנהלות של מערכת החינוך בישראל תמשיך בדרכה, היא תמשיך להתמודד יום אחר יום עם לחצים מתמידים כדי להשתפר ולעשות יותר עם פחות (וזה יותר טוב מכלום), אך תמשיך לייצר עוד מאותו הדבר. ציונים ישתפרו בהדרגה, אך מהפכות או שינוי של ממש לא יקרו. חייבת להתקבל החלטה ברמת המדיניות, וההחלטה הזו היא שהחינוך נמצא בעדיפות עליונה. לא בסיסמאות, במעשים. נחוץ חזון ברור ובר יישום ומדידה, ולצדו – תקציבים, שינוי היחס הערכי והתרבותי לחינוך על שלל היבטיו והקשריו, וכן שינוי בהרכב האנושי של העוסקים בחינוך ובדרך הכשרתם, בכלים ובמוטת הסמכות המוענקת להם. רק אז נוכל לראות כאן שינוי אמיתי, שיבוא לידי ביטוי גם בתוצאות המיצ”ב.
הכותב הוא פסיכולוג ארגוני וראש רשות המחקר מהחוג לניהול מערכות חינוך, המכללה האקדמית “גורדון”, חיפה
למאמרו הקודם של פרופ’ זיסברג: תלמידים חלשים יקבלו יותר?
