נועם טרוטינו יכול לעמוד שעות ברחוב בלי לזוז. נסו להצחיק אותו – והוא לא ינוע. הוא נולד באַמסְטֶרדם והוּקסם מאמנות פִּסלי הרחוב החיים, ובגיל עשר החליט להגשים את החלום ולהיות פסל רחוב חי בעצמו
נסו לעמוד בתנוּחה של פסל ולא לזוז. פתאום הזמן מתחיל לתקתק לאט והדקות נהיות ארוכות־ארוכות. כבר אחרי דקה השרירים כואבים, והיד נרדמת. לא קל להיות פסל חי.
פסל חי הוא אדם שמאוּפּר ומחופש באופן מלא, העומד ללא תזוּזה במשך שעות רבות. לא לכל אחד יש יכולת כזוֹ – היא דורשת כושר גופני טוב ואימונים רבים. באתרי תיירות ברחבי העולם ובפֶסטיבלי רחוב עומדים בקיפָּאוֹן מוּחלט פסלים חיים בתחפושות מגוּונוֹת. רק כשהצופה המתבּוֹנן בפסל החי יניח בעבורו מטבע בכובע, יודה לו הפסל החי בדרך כלשהי הקשורה לדמותו. אמנות פסלי הרחוב החיים התפתחה באֵירוֹפּה, ובארץ מתקיים בכל שנה בעיר רחובות הפסטיבל הבּינלאוּמי לפסלי רחוב חיים, ואמנים מכל העולם מַגיעים אליו עם תחפושות מרשימות.
דמיינתי שאני ילד עני
נועם טרוטינו, בן 14 מסביון, התאהב בפסלי רחוב חיים בילדותו. “נולדתי באמסטרדם, וכילד קטן ראיתי המון אמנים כאלה שעומדים בכיכר העיר בתחפושת ולא זזים. זה ריתק אותי”, הוא מספר. “אהבתי לעמוד מולם ולראות איך הם הופכים את עצמם לפסל שאינו זז, ונראֶה לא ממצמץ ולא נושם. אבא שלי היה נותן לי מטבעות כדי לשים בכובעים שלהם, ואהבתי לעשות זאת רק כדי לראות איך הם משתחווים בתודה. זאת הייתה ההזדמנות היחידה לראות אותם זזים, אחרת אפשר היה לטעות ולחשוב שהם באמת פסלים”.
זָכוּר לך פסל חי שהִרשים אותך במיוחד?
“זכור לי במיוחד פסל של איש היושב באוויר. לא הבנתי איך זה יכול להיות. עמדתי מולו שעות בניסיון להבין איך זה עובד, כשחיפשתי על זה באינטֶרנט ראיתי שיש מתקן מיוחד שהפסל יושב או עומד עליו כדי שזה ייראה כך. זה מרשים”.
בגיל עשר החליט נועם לנסות זאת בעצמו, והתחפש לפסל חי של מוֹכר עיתונים: הוא ריסס את בגדיו, את פניו ואת שְׂיעָרו בצבע כסף, וגם תיק ועיתון מגולגל, וכך הוא עמד בבית הספר, ולאחר מכן גם בקניון. כשגירש אותו משם השומר, הוא עמד בשְׂדֵרות רוטשילד בתל אביב ועורר תשומת לב רבה: ילדים נעצרו לידו, צעירים ניסו להוציאו מריכּוּז, ומבוגרים התפּעלו מהילד המסוגל לעמוד שעה ארוכה לנוע, ואפילו בלי למצמץ. מאז הוא מחליף לעתים דמויות וממשיך להופיע ולרתֵק ילדים ומבוגרים.
מסקרֵן אותי לדעת על מה אתה חושב בזמן שאתה מופיע.
“כשאני מופיע אני מתרכז בנשימות שלי וחושב על הדמות שאני מגלֵם. כשהייתי מוכר עיתונים עמדתי עם עיתון מגולגל ביד מושטת ודמיינתי שאני ילד עני שמוכר עיתונים כדי לפרנס את משפחתי; שנה אחר כך הייתי צלם שעומד ליד מצלמה עתיקה כזאת, כמו של פעם, עם כיסוי בד, ודמיינתי שאני מצלם משפחות. ברגע שילד היה מתקרב אליי, הייתי עושה איזוֹ תנועה שהפתיעה אותו.
“יש אנשים, גם מבוגרים, שמנסים להפריע לי. הם רוצים לראות איך אני יוצא מהריכוז וזז. אני לא נותן לזה להשפיע עליי ונשאר בתוך הדמות שלי; יש ילדים שעומדים מולי אפילו רבע שעה ולא מוכנים לזוז; יש הורים שאומרים לילדים: ‘תראה איזה יופי! זה בעצם ילד, לא באמת פסל’; יש אנשים ששואלים אותי שאלות ומנסים לדבר אִתי, אבל אני לא עונה. כשאני בתחפושת, אני לעולם לא יוצא מהדמות ולא חוזר להיות נועם. אני מרשה לעצמי לצאת מהדמות רק כשאני עושה הפסקה ונח או שותה קצת. אני לא מדבר עם הקהל, רק עושה תנועה מסוימת שהחלטתי עליה מראש ושמתאימה לדמות שלי”.
החלום – להשתתף בפסטיבל בהולנד
נועם מספר על מקרה מרגש שקרה לו כפסל. “פעם עמדה מולי בחורה צעירה שהניחה בכובע שלי מאה שקלים. ההורים שלי עמדו בצד (הם באים אִתי תמיד כדי להשגיח), והבחורה סיפרה להם שכמה דקות לפני כן היא מצאה על המדרכה שטר של מאה שקלים, וכשראתה אותי הֶחליטה שלי מַגיע לקבל את השטר הזה”.
על אילו דמויות אתה עובד בימים אלה?
“הכנתי לי תחפושת של חייל צעצוע: ריססתי בגדים, נעליים, רובה וקסדה בצבע ירוק, צבעתי את הפנים באותו צבע וריתקתי את הנעליים למעין פלסטיק – כמו חיילי הצעצוע. לאמא שלי קצת קשה לראות אותי ככה, בתור חייל. אני מתכנן להופיע עם הדמות הזאת בתל אביב, אולי גם בפסטיבל הפסלים הבא. בדרך כלל אני עומד בשדרות רוטשילד או בנמל, במקומות שבהם עוברות הרבה משפחות”.
מה החלום שלך?
“כשהופעתי בפסטיבל הבינלאומי לפסלי רחוב פגשנו משלחת של אמנים מהוֹלַנד, ואבא שלי סיפר לאחת האמניות שנולדתי בהולנד. היא סיפרה לו שהיא מדריכה אמנים שמתחפשים לפסלי רחוב והִציעה לו להביא אותי לפסטיבל פסלי רחוב גדול שמתקיים שם בכל שנה. מאז זה החלום שלי – להגיע לפסטיבל הזה”.
רוצים לקרוא עוד? לקבלת מגזין גליליאו צעיר במתנה; בקרו בעמוד הפייסבוק של “גליליאו צעיר”
