ללמד ביום של פיגועים

אחרי החגים. חוזרים ללמוד? רגע, יש גל טרור שצריך לעבור

השבועות הראשונים של שנת הלימודים לא היו שבועות של שגרה. התלמידים התרגשו, המורים יחד איתם, וגם תאי המוח המנוונים (משעות מסך רבות – בסמרטפון ובקולנוע) נזקקו לריענון. ה”ריסטרט” הזה אורך מעט זמן. שוב תקנון בית ספר, שוב משמעת, כללי התנהגות, תלבושת אחידה, שיעור מתמטיקה, שיעור אנגלית, שיעור לשון, שעת חינוך…לאט לאט נעים גלגלי המוטיבציה ושיתוף הפעולה עד להגברת הקצב. ואז לבשנו לבן והתרגשנו מהשנה החדשה, יצאנו לנופש וחזרנו ללמוד יום וחצי, ושוב חופשה (הפעם בצום) ואז סוכה, ולא להאמין שאוטוטו אמצע אוקטובר.

ואז סוף סוף מגיע הרגע הגדול. חופשת סוכות מסתיימת (כולל יום בונוס למחרת שמחת תורה), ולפנינו ניצבים שבועות ארוכים של שגרה אמיתית. בלי מעצורים בגלגלים. בלי חג וחופשות באופק. לפחות עד חנוכה. בימים האחרונים אפילו פורסמו
התאריכים של בחינות הבגרות. איזה יופי, אפשר להתחיל את המסע של שנת תשע”ו – מסע שבו נייחל להצלחות לימודיות וחברתיות, לאתגרים אישיים ומשפחתיים, להתבגרות ולהתגברות.

הדרכת הורים: איך אפשר “לגדול בשקט” במדינה הזו?  

דעה: פרשת אלנבי 40 קוראת לנו לקחת אחריות על הערכים 

אבל פתאום…בום טראח – מגיח גל טרור, כאילו משום מקום (גלים נמוכים בישרו על בואו, אך לא שמנו לב – התרכזנו בהתרגשויות הפרטיות שלנו). והגל הזה טורף הכול! אנחנו נאבקים בו. מנסים לשמור על השגרה, שהרגע ממש שוגרה לעברנו ורצנו אליה בזרועות פתוחות. מנסים להיכנס לתלם, לתכנן יעדים, להקפיד על הכללים הנדרשים. אבל הגל מאיים להטביע אותנו. בפחד. בחוסר הצלחה. בחוסר שגרה.

אתמול היה השיא. כבר בשעות הבוקר דבק חוסר שקט בתלמידים, במסדרונות ובחדר המורים. חוסר השקט היה מלווה הפעם בסקרנות ואימה, והוא רק הלך והתעצם. בהתחלה התלמידים עוד ניסו להדוף מהם את ההפרעות האלה, אך מהר מאוד הם נכנעו לגל. לשמועות, לפחדים, לבריחה מהשגרה ומהכללים. בימים כתיקונם הטלפון של התלמידים כבוי בילקוט (טוב, אם נודה באמת – רוב הזמן). אבל אתמול הם לא התאפקו. פעם אחר פעם הם הגניבו מבט ל”ווינט”. לשמועות מלחיצות בווטסאפ. המורה מבקשת לכבות את המכשירים, ומצד שני מבינה את הצורך שלהם להתעדכן. הרי גם אנחנו המבוגרים מכורים לחדשות. היא מלמדת, מנסה לעורר בהם עניין…”היה פיגוע?”, שואל אחד. מלמולים ברחבי הכיתה. היא ממשיכה ללמד. “היה עוד פיגוע”, אומר אחר. שוב מלמולים. ירושלים. עכשיו רעננה. ושוב רעננה. חולון. המורה מסבירה מה ההבדל בין בניין “הוּפעל” לבניין “פוּעל”, אך מה שהמתבגר רואה לנגד עיניו הוא מדינה הדומה לבניין גבוה שהולך ומתמוטט. “בניינים זה מסוכן, אבל סכינים יותר”, זורק אחד התלמידים. מה עכשיו?, שואלת את עצמה המורה, נהפוך את כל היום הזה לדיון על המצב הביטחוני. או הרגשי? הבטיחו שגרה, לא?

היום לא מסתיים כך. ישנם לא מעט סיורים כיתתיים וטיולים שנתיים שנקבעו מבעוד מועד ומתוכננים לימים הקרובים. יוצאים או לא יוצאים? רוב ההורים אינם מאשרים לילדיהם לצאת. מה נכון לעשות? אולי מוטב להמתין מעט ולראות מה יוליד יום – אולי עד שבוע הבא יחזור הביטחון למחוזותינו? ואולי לא?; אמא אחת מתקשרת למחנך וצועקת עליו: “איך אתם מעזים לדרוש מהתלמידים להגיע לבית הספר מחר (כלומר היום)?”. “זה יום הזעם שלהם”, היא אומרת. “אני מבין אותך”, הוא משיב לה. “עשי מה שאת מרגישה”.

בעוד קצת יותר מחצי שנה בגרויות, אבל מי סופר. כאן סופרים רק ציונים. ופיגועים. מדינה שכזו…

 הכותבת (בשם בדוי) היא מורה בבית ספר תיכון בדרום הארץ