מאת בת־שבע וגון־גלמידי, גליליאו צעיר.
שייך לקטגוריית כישרון צעיר
ולתגיות:

neta arica 2 neta arica 1

 

נטע אריכא שרה ורוקדת מגיל שש. בזמן שהיא מתכננת את המופע הגדול שתעלה בבת המצווה שלה, גילו אצלה סוג נדיר של לוקמיה (סרטן הדם). אבל היא לא ויתרה, ונתנה לכולם סיבה לחייך גם ברגעים קשים

 

יצא לכם פעם לעמוד על במה כשכל הקהל מרוכז רק בכם? איך ההרגשה? יש אנשים שירצו לשתות באותו הרגע שיקוי קסם שיעשה אותם בלתי נראים, ויש כאלה שאז מופיע ניצוֹץ בעיניים שלהם, כל חושיהם מתחדדים, והכּישרון שלהם מתעצם ומתפּרץ. אלה אמנים שהעמידה על הבמה היא בדם שלהם, “חיות במה”. נטע אריכא, בת 12 וחצי, היא כזוֹ. היא שרה ורוקדת מגיל שש בלהקת בנות שנקראת “החברות של הלל הפקות”, ועולה לבמה בכל הזדמנות אפשרית: באירועים משפחתיים, בטקסי בית ספר ובתחרויות. נטע נולדה לתוך זה מפני שאמה היא מנהלת הלהקה ומפיקת אירועים, ונטע הולכת בדרכה ברצון רב. היא אוהבת קהל, והקהל מוקסם ממנה. את השיר הראשון שלה הקליטה באולפן הקלטות בגיל שש: “אמנם זוֹ לא הייתה במה עם מאות אנשים, אבל זוֹ הייתה הפעם הראשונה שהייתי צריכה לשיר מול אנשים זרים. זה היה מֵביך מאוד…התביישתי, ובקושי יצא לי קול. ההקלטה הזו יצאה לא משהו”, היא נזכרת. אבל הסיפור של נטע הוא הרבה יותר מסיפור על ילדה שכּוֹבשת את הבמה. זהו סיפור על מאבק כמעט בלתי אפשרי, על ניצחון מוֹחץ ועל בחירה בחיים.

 

כוחו של הומור

קטע מתוך מופע הסטנד-אפ שנטע הציגה במסיבת בת המצווה שלה
“האמת? אני מתגעגעת לתקופה שהייתי תינוקת. כולם מפנקים אותי, דואגים לי, קונים לי… ואז יום אחד נולדה לי אחות, ונהייתי ילדת סנדוויץ’. ולמי שלא קרא מאמרים – אסביר: סנדוויץ’ זה ילד אמצעי, שלפי המחקרים הוא אמור להיות מקופח, מוזנח, מלוכלך, בקיצור, לא מטופח… כשגיליתי את זה הייתי בהלם! כששמתי לב שתשומת הלב מתחילה לרדת הבנתי שאני חייבת למצוא רעיון איך להחזיר אותה אליי. חשבתי וחשבתי ואז יום אחד הִגיע הרעיון: לוקמיה!”

neta arica 3

מתוך “החיים זה לא צחוק”, מופע בת המצווה של נטע

העיקר שאני אוהבת

“כשאני על הבמה אני מרגישה הקלה, כיף, שחרור, פתאום אני בעולם אחר. בהופעות הראשונות שלי התרגשתי מאוד. התעסקתי במה הקהל יחשוב, אם יאהבו או לא, וזה מלחיץ מאוד. יצא לי בהתחלה מין קול של צפרדע, אבל אחרי דקה שכחתי מהכול והקול שלי חזר לעצמו. ההרגשה הייתה מדהימה. היום אני מנוסה יותר, וכבר לא ממש אכפת לי אם יאהבו או לא, העיקר שאני אוהבת. וזה הסוד. יש לי המון ביטחון בעצמי, ומיד כשאני עולה על הבמה אני מרגישה הכי טבעי ונותנת את כל כולי”.
בטבעיות, במשך שנים תכננה נטע את בת המצווה של עצמה ודמיינה בראשה איך היא תיראה. אבל כשהייתה בת עשר אובחנה כחולה בלוקמיה נדירה, והחלום הזה החל להירָאות רחוק מתמיד. “סבלתי מכאבי גב איוּמים במשך שנה, והם הלכו והחמירו. הלכתי לאוֹרתוֹפּד, והוא אמר שזה רק כאבי גדילה”, נזכרת נטע. “לכן החליפו לי ילקוט וקנו לי מזרָן חדש, וזה לא עזר. בדיקות הדם שעשיתי יצאו תַּקינות לגמרי. באיזשהו שלב זה היה בלתי נסבל, לקחו אותי לבית חולים ועשו לי המון בדיקות. בינתיים כבר לא יכולתי ללכת, והחוליות שלי קרסו זוֹ לתוך זוֹ. רק אחרי חודש של בדיקות גילו שזה סרטן”.

לא רציתי שהם יאבדו אותי

תשעה חודשים עברה נטע טיפולים קשים וסבלה מסיבּוּכים רבים לא צפויים. במשך כל הזמן הזה הִגיעו לבקר אותה בני כיתתה וחבריה מבני עקיבא, וגם פעילים מעמוּתוֹת שונות, וכשהייתה מתאוששת בין הטיפולים, היו לוקחים אותה לטיולים. אמהּ של נטע הִקפידה להשלים לה את החומר באנגלית ובחשבון.
ברגעים קשים של ייאוש, מאַין שאבת את הכוח להמשיך?
“כשאני שוכבת במחלקה האוֹנקוֹלוֹגית ומתחבּרת עם הילדים האחרים, וכל כמה זמן מאבדת אחד מחבריי למחלקה – אני מאבדת תקווה. אבל המון חברים באו כל הזמן לבקר, ובני המשפחה שלי היו כל הזמן לצִדי, ולא רציתי שהם יאבדו אותי. משם שאבתי את הכוח. הרגשתי שאני חייבת להילָחם בשביל המשפחה שלי”.

ברור שתהיה לי בת מצווה

לשאלה האם הכישרון שלה עזר לה להתמודד עם המחלה, היא משיבה: “אני חושבת שכן. בזמן המחלה שרתי בהמון טקסים של עמותות שונות והופעתי מול ילדים חולי סרטן. זה הֵביא המון שמחה וכוח להתמודד עם הכאבים. אני מאמינה שאפשר להרגיע מעט את הכאבים עם מחשבות חיוביות. אמא שלי כל הזמן תכננה את בת המצווה שלי, והבנתי שאם היא מתכננת אותה, ברור שתהיה לי בת מצווה ואין אפשרות אחרת.
“850 אורחים הִגיעו לשמוח אִתי בבת המצווה. הזמנו את כל מי שעשה משהו – תמך או התפלל עבורנו – כדי להודות לו אישית. את כל החברים מהמחלקה האונקולוגית – אלה שהרופאים אישרו להם לצאת. כדי שיהיה מקום לכולם סגרנו פארק שעשועים שלם, וכמה מהאורחים אפילו נשארו בפארק לישון בקמפּינְג. נתתי את ה’שואו’ של החיים – שירה, ריקוד, סְטַנד־אַפּ, ומאות אנשים התגלגלו מצחוק, התרגשו ומחאו כפיים. זה היה רגע מאושר”.
היום את ילדה יפהפייה, חייכנית, והכי חשוב – בריאה. מה השתנה בתפיסת העולם שלך אחרי כל מה שעברת?
“אני חושבת שהתבגרתי מהר ושהתחלתי לקחת דברים בפרוֹפּוֹרציה. פעם, כשמשהו מעצבן קרה או כשחברה הייתה פוגעת בי, הייתי בטוחה שזה סוף העולם. היום אני יודעת שסוף העולם הרבה יותר רחוק. ניצחתי את הסרטן, אז הכול די קטן עליי!”.

 

רוצים לקרוא עוד? לקבלת מגזין גליליאו צעיר במתנהבקרו בעמוד הפייסבוק של “גליליאו צעיר”