לא כל נערה רזה “נולדה כך” או מקפידה על אורח חיים בריא, ולא כל נערה מלאת גוף סובלת מתסכול או מטראומה. מהי אכילה רגשית, ואיך אנו ההורים עלולים לעודד אותה? דניאלה חסקלוביץ בסדרת מאמרים חדשה על הקשר שבין הנפש, הגוף והמשקל ועל תפקיד ההורים במערכה הזו
העיסוק בנושא “אכילה רגשית” תופס תאוצה במיוחד בשני העשורים האחרונים. יותר ויותר נשים ונערות מרשות לעצמן לדבר על כך באופן גלוי ופומבי, אם כי עדיין יש הנוטות להסתיר זאת ולהתבייש בתופעה.
חשוב להדגיש – לא כל נערה או אישה מלאה סובלת בהכרח מאכילה רגשית. ישנן נשים ונערות שפשוט אוהבות לאכול, נהנות מהאוכל ורואות בו חלק בלתי נפרד (וחיובי) מחייהן. האוכל אינו מעסיק אותן בכל רגע, ואין להן יחסים מורכבים איתו. אלו הן נשים ונערות שלא תמיד מודעות לצורך בשינוי בהרגלי האכילה, אך כשמגיע מצב שבו הבריאות שלהן עלולה להיפגע – הן עורכות שינויים בתפריט.
מהצד השני יש נערות רזות, שמאחורי הרזון שלהן לא עומד אורח חיים בריא אלא התנהלות קלוקלת של אכילה כפייתית, הקאות ושלשולים או הימנעות מאכילה. אכילה רגשית, על כל צורותיה, מורכבת מדפוסים התנהגותיים מורכבים, מרגשות סותרים ומבלבול רב. ואגב, למרות שהטור הזה מתמקד בנשים ובנערות, אכילה רגשית אינה פוסחת על בנים.
מאכילה מהנה לאכילה רגשית
במצבים שבהם הנערה פונה לאוכל כדי לספק מענה לצרכים נוספים מעבר לרעב הפיזי, כלומר כדי להשביע איזשהו רעב פנימי, כדי להרגיש, כדי לחוות, או כדי לטשטש רגשות שליליים של חוסר אהבה עצמית או כעסים מודחקים או חוסר אונים או תחושת בדידות עמוקה – בכל המקרים הללו אנחנו מדברים על אכילה רגשית. אכילה כזו כרוכה בדרך כלל בקושי פנימי להתמודד עם רגשות המציפים אותנו וצורך חזק להשתיק אותם.
ילדים ובני נוער, למרות האותנטיות המדהימה שלהם, נוטים שלא להתמודד באופן ישיר עם רגשות רבים שהם חווים ואינם מעובדים כהלכה. הם חווים את המציאות לעתים קרובות דרך המשקפיים הייחודיים להם, אך לא תמיד משתפים ולכן חשים לעתים בדידות תהומית. ההורים מצידם רואים את המציאות לא אחת באופן שונה מהילדים שלהם. הם עלולים שלא להבחין בתחושות של חוסר אונים (“אין לי על מי לסמוך”), טראומה חברתית או בדידות, ערך עצמי נמוך (התפיסה ש”אני לא מספיק טובה”) – וכל אלה עלולים להוביל אותם בשלב מסוים למצוא נחמה באוכל. מדוע בעצם? כיוון שהאוכל הוא סימבול להזנה, ולכן נתפס כדבר שיכול להזין אותנו, לחזק ולמלא אותנו במצבי ריקנות, חוסר אונים או חוסר אמונה בעצמנו ובאחרים (ממש כמו תינוקות המוצאים לעתים נחמה בבקבוק).
נדבך נוסף המשפיע על היחס של בני הנוער (ובייחוד נערות) לאוכל, ועלול לעודד אכילה בלתי מודעת, הוא אידיאל המראה הרזה, הממלא מקום מרכזי בתרבות העכשווית. בקרב בני נוער (ואף בקרב מבוגרים) מהווה המראה החיצוני גורם חשוב בהגברת ההערכה העצמית וההצלחה החברתית. מושאי ההערצה בקרב הנערות הם בעיקר שחקניות ודוגמניות – רובן בעלות הופעה נערית עד מאוד, רזות באופן מובהק ונתפסות כבעלות שליטה עצמית וכוח רצון. מכאן גם נובע הקשר הישיר שבין רזון לשליטה עצמית.
ממאבקי כוח לבעיות אכילה
פעמים רבות תופס האוכל מקום משמעותי גם במערכת היחסים שבין הורים לילדיהם. ההתעסקות באוכל מבטאת לעתים מאבק על שליטה, בסיס למיקוח או ניסיון של הילדה להפגין את הזכות ואת היכולת “להחליט על עצמי” (כלומר, “אני שולטת בגופי”). עלינו כהורים להימנע מלהיכנס ל”מלכודת הדבש” הזו ולנסות לזהות מתי הופך האוכל לחלק ממאבק השליטה שלנו או של הילד. מטרת האוכל היא להזין אותנו, ולכן אם מתחילה להתנהל סביבו מערכת יחסים בעייתית עלינו לנסות לבחון מה היא מייצרת ולפתח מוּדעוּת לעניין. לעתים, כאמור, היחס של הנערה לאוכל מושפע מתכתיבים תרבותיים. כך או כך, הבנה רחבה של מערכת היחסים עם ההורה או הדמות ההורית והביטויים שלה, לצד אומדן ההשפעה שיש לסביבה על הילד/ה עשויים למזער בעיות הקשורות לעולם האכילה ולמנוע תלות רגשית בו.
בטור הבא אתייחס לדרכים שבהן נוכל אנו ההורים לסייע לבנותינו להתמודד עם אכילה רגשית.
הכותבת היא מנחת קבוצות, מרצה ומטפלת מוסמכת בטכניקת ה-NLP ודמיון מודרך, מחברת הספר “נשים ואוכל”, מפתחת תפיסת “תקשורת מקדמת יחסים” ו”שיטת המניעים”. לאתר של דניאלה
