לאורנה נמאס מכך שהעולם שלנו מתעד עצמו לדעת. והוא עושה זאת לא רק כי אין גבולות והסמרטפון נשלף לפני השכל, אלא גם כי כבר שכחנו מה זה ליהנות ולהתרגש מחוויות אמיתיות. המלצתה – בפעם הבאה שתצפו במסיבת הסיום של הילד, דמיינו שיש לכם מצלמת פילם ביד
יש לי וידוי. כבר חמש דקות שלא עשיתי סלפי, וכבר כמה שעות שלא הפעלתי את המצלמה בטלפון כדי לתעד דבר מה. אם להודות באמת זה אפילו הרבה יותר חמור מכך – הפעם האחרונה שעשיתי סלפי הייתה אתמול בערב, כשהצטלמתי עם בני לפני מסיבת הסיום של בית הספר היסודי.
המצב הזה מעיד על ההתנהלות הכללית שלי בחיי היום יום, ואולי גם על אחת הסיבות לתחושת הניתוק שאני מרגישה. כי אם לא עשיתי סלפי בחמש הדקות האחרונות ולא הנצחתי בהן שום רגע באמצעות הטלפון, משמע אני קיימת במאה שעברה. בעצם, אולי רק בעשור הקודם? ומה זה בכלל אומר על התרבות שלנו?
למה אני חופרת? ככה
מישהו מכם היה באחרונה במופע? אבל באמת היה? לא צפה בו דרך מסך ה-LCD כדי לתעדו לרגע שבו יתבונן במה שצילם (רגע שייתכן, אגב, כי לעולם לא יגיע). לא ניסה להשיג לאורך כל המופע את התמונה השווה שהוא יעלה לפייסבוק ויגרום לכולם לקנא. בכלל, אנחנו עולם שמתעד את עצמו לדעת. כל רגע, כל חוויה, כל שיחה – יהיה מי שימצא לנכון לתעד. ואחר כך לך תוכיח שאין לך אחות! 40 תמונות מהזווית הזו, ועוד 32 משמאל, אולי גם מלמעלה, ואולי מישהו יוכל לצלם אותי גם על הרקע הזה?
עכשיו אתם שואלים: “מה הבעיה עם זה”? לכאורה אין בעיה. הכול זמין, נוח, ובעיקר מהיר. אינסטגרם, ווטסאפ, יוטיוב, פייסבוק למאותגרים החדשים – העיקר שמישהו יעשה לזה LIKE , אולי אולי אפילו ישתף.
אז למה אני חופרת? כי אני אמא “אולד פשן”, מהסוג הישן. אני לא “עושה סלפי” כל הזמן, ואני נרתעת מהתופעה של טשטוש הגבולות שבה הווטסאפ נשלף לפני השכל. אותה תופעה שמובילה לכך שאנשים עושים סלפי על רקע ההריסות בנפאל, השריפה בברוקלין או תאונת דרכים קשה.
רגע, שנייה…אולי יש פה מישהו שצריך עזרה (ומוטב שנניח לסמרטפון ונלך לעזור לו)?; אולי מישהו אחר ממש לא רוצה להילכד בעין המצלמה ברגע של מצוקה?; אולי שווה לנו לנסות לחוות את החוויה במקום לתעד אותה? – זה דווקא יכול להיות מרגש, אפילו יותר מלתעד בסמרטפון.
כי זהו השימוש העיקרי של הסמרטפון היום. ילדים ובני נוער כמעט שלא מדברים בו עוד, שיחה זה אולי טוב להורים אך לא להם – מה שהם צריכים מהטלפון שלהם זה בעיקר מצלמה (רצוי עם רזולוציה גבוהה). והכי חשוב שתהיה בה אפשרות לסלפי.
המרוץ לתיעוד אינו עומד בפני עצמו. הוא מתקשר למיתוג העצמי ברשת, הוא מתקשר לעננים ולשרתים שנפרצים חדשות לבקרים ולתמונות של ידוענים המופצות לכל גולש רשת, והוא קשור גם לתמונות של ילדינו (ושלנו) המופצות בלי שנרצה, בלי שנדע, ולפעמים כדי לפגוע. בדיוק בגלל הגבולות הדקים הללו (שכמעט אינם נראים) בין צילום מזכרת לבין אבדן הפרטיות, ובגלל הצורך להבחין בין ‘לחוות את החוויה’ לבין ‘לתעד אותה רק כדי להפיץ’ – אני חופרת.
אחת-שתיים-שלוש אקשן!
אנחנו מתעדים הכול! את בגד הים החדש, את התחתונים, את הרגע הסמוך לקיום יחסי מין, ולפעמים מוסיפים איזה סקסטינג (מסרון מיני) מהיר לבן/בת הזוג. מכאן קצרה הדרך לסיפורים הקשים שעליהם אנחנו שומעים בתקשורת, או לפניות הבהולות לקו החם. כל כך קצרה הדרך שזה כואב. נכון, בעולם הדיגיטלי של היום קשה לצפות מאתנו לספור עד עשר לפני הלחיצה על הקליק של המצלמה בטלפון, אבל בואו נתחיל לאמן את השרירים לספור עד שלוש לפני שאנחנו מכוונים את המצלמה לעבר האובייקט הבא. כי צריך להתחיל איפשהו. ותוך כדי ספירה כדאי שנברר עם עצמנו כמה דברים – הנה כך:
אחת: מה אני מרגיש/ה?
שתיים: האם זה עלול לפגוע במישהו?
שלוש: בטוח שזה שווה תיעוד?
ורק אז -“קליק” למשמרת!
בחזרה לעולם הפילם
זוכרים את מסיבת הסיום של בני? החלטתי שנאה דורש נאה מקיים, ולכן דמיינתי לעצמי שהבאתי איתי לאירוע מצלמת פילים ישנה – כזו שכל תמונה בה חשובה. צילמתי ארבע תמונות מרגשות, והתפניתי לצפות בטקס. אני חייבת להודות, קל זה לא היה, בעיקר כשבני כיכב על הבמה. אבל כעבור כמה דקות יכולתי להתמכר לתחושה המוכרת לכולנו מהעבר (להורים, לא לילדים), ופשוט ליהנות מהמופע. מומלץ בחום!
הכותבת היא מנהלת “המרכז לאינטרנט בטוח” של איגוד האינטנרט
