fbpx

למשרד החינוך אין תקציב? לא צריך! הצעת ייעול

motivation for studying. shutterstock 

די בקרוב תיפתח שנת הלימודים החדשה. כולם מקווים לטוב ומנסים לשפר את המערכת בדרך המסורתית (פחות תלמידים, כיתות חדשות), אך יש מי שטוען שהם בכלל לא בכיוון. ד”ר רמי קאליר נכח בכנס חינוך שבו שאלות חשובות נותרו פתוחות, והחליט להשיב עליהן בעצמו

 
בחודש שעבר נכחתי בכנס לגיבוש חזון החינוך במושבות, דהיינו בנימינה-גבעת עדה. הכנס קויים, כמו בערים ויישובים רבים אחרים ברחבי הארץ שבוחנים את דרכם בחינוך, בשל העובדה שהחינוך הממוסד נמצא על סף פשיטת רגל. ראיה לכך קיבלתי כבר בתחילת מאי, בכנס תל אביב (העשירי) לחינוך מתקדם שנערך הפעם תחת הסיסמה “כן בבית ספרינו – החינוך שאיננו ובידינו” (פרטים על הכנס הזה ואחרים ניתן למצוא ברשת).

למאמרו הקודם של ד”ר קאליר: “32 תלמידים בכיתה? מאבק מיותר!”

התאמת מערכת החינוך למאה ה-21? הצחקתם אותה!

בכנס “חזון החינוך במושבות”, שהיה מאורגן למופת, השמיעו כמה מומחים מתחום החינוך אמירות נוקבות על מצב מערכת החינוך בארץ. אולם נציגי מערכת החינוך הפורמלית – שהיו הרוב הגדול בכנס – התקשו להפנים את הביקורת, וניכר כי הם עדיין ממשיכים לחפש פתרונות שמתאימים לעבר, כמו: שיפור חזות בית הספר, העלאת איכות המורים, והפחתת מספר התלמידים בכיתה (רפורמה שמתממשת כעת על ידי השר בנט, וגוררת אחריה ציפיות לא ריאליות).

ההשראה: “אֵין לָהּ קָצִין שֹׁטֵר וּמֹשֵׁל”

מנקודת המבט שלי, בכל הכנסים הללו בולט מאוד חסרונם של “הצרכנים” – דהיינו תלמידים שהיו במערכת עד לא מכבר, כאלה שיודעים ויכולים להתבטא בבהירות וללא חשש. אלו הם מדריכים מתנועות הנוער ובוגרי קורסים פיקודיים, למשל, שרק מעטים מהם נכחו בכנס האחרון. אחד המרצים בכנס, ד”ר אשר עידן, הטיב לבטא את השינוי המתבקש ולהבליטו על ידי ציטוט מספר משלי (שבדרך כלל מעלימים את חלקו השני):

“לֵךְ אֶל נְמָלָה, עָצֵל, רְאֵה דְרָכֶיהָ וַחֲכָם! אֲשֶׁר אֵין לָהּ קָצִין שֹׁטֵר וּמֹשֵׁל; תָּכִין בַּקַּיִץ לַחְמָהּ, אָגְרָה בַקָּצִיר מַאֲכָלָהּ” (משלי ו’, 8-6).

כלומר, כבר בימי קדם ידעו שהאחריות על הלמידה היא על הלומד עצמו. מטרה זו הייתה ברורה לחז”ל. זו הייתה מטרת העל – פיתוח לומד עצמאי כדי שיהיה בוגר עצמאי, והאמצעי היה “חנוך לנער על פי דרכו”.

ברור כשמש שהאינטרנט והרשתות החברתיות (וכן הטכנולוגיות שיגיעו בעתיד) כופים על מערכת החינוך הר כגיגית ומכריחים אותה להשתנות. התמורות הללו חייבות לעורר שאלות קיומיות, אך בכנס האחרון שבו נכחתי השאלות האלה נשארו פתוחות. השאלות הן: “מה לשנות”?, ו”איך לשנות”? (אחרי שהבנו “למה לשנות?”). והתשובה לא ניתנה באופן ברור.
השאלה החשובה ביותר היא “מהי המטרה?”, כלומר אילו בוגרים אנחנו רוצים, ואיך אנחנו במדינת ישראל משמרים ומפתחים את המשאב העיקרי שלנו – “המוח היהודי” – באמצעות צעירים מלומדים ומיומנים שמחדשים,יוזמים, יוצרים ופורצים גבולות.

הפתרון: למידה רב-תחומית ו’סנכרון’

שתי המערכות הללו – הישנה, שמובלת על ידי משרד החינוך, והחדשה, שמובלת על ידי חברות האינטרנט – אינן יוצרות ואינן יכולות לייצר מידע ותובנות חדשות. הסיבה לכך היא שיצירה נוצרת על ידי עיבוד ופרשנות של חומרים קיימים ו/או גילוי דברים חדשים – ואלו נוצרים רק מתוך פעילות מעשית, כלומר ניסוי וטעייה, תהייה, והתגברות על מכשולים ואתגרים.
יוצרים אינם מחכים שמישהו יגיד להם מה לעשות כדי לצייר / להציג / לכתוב ספר או שיר / לספר סיפור / להכין ארוחה טעימה ונעימה. הם יוצרים מתוך דחף פנימי, שנמצא אצל כל אחד מאיתנו. אולם מניתוח לוגי עולה כי בעיית היסוד היא חוסר אתגרים מתאימים, ובמילים אחרות – התלמידים אינם רואים בלמידה כפי שהיא כיום מטרה ראויה. לכן הם משתעממים, על כל המשמעויות הנובעות מכך. מה שעלינו לעשות הוא להציב בפניהם אתגרים, כאלו שיעודדו כל אחד מהם להיות ייחודי ויצירתי על פי כישוריו ורצונו. עלינו להעניק להם את כלי החשיבה המתאימים.
איך נעשה זאת? מהם האילוצים ואילו מכשולים עלינו להסיר כדי שהתלמידים ילמדו בחשק וברצון? האילוץ (או ‘צוואר הבקבוק’) אינו תקציב כזה או אחר, אלא מספר השעות שבהם התלמיד שוהה במערכת החינוך הפורמלית ביחס למספר השעות (הגדול בהרבה) שבו הוא שוהה במערכות החינוך הבלתי פורמלי – הבית / המתנ”ס / תנועות הנוער / הרחוב / הטלוויזיה / הרשת. כרגע, כל חלק ממערכת החינוך הכוללת הזו – החל ממשרד החינוך וכלה במשרד התרבות והספורט ועד לטלויזיה והאינטרנט – מושך לכיוון שלו. לכן העגלה לא זזה ושוקעת עוד ועוד בבוץ.יתרה מזו, כולם יחד מייצרים המון המון “רעש”.
מה שנחוץ לנו במצב הזה הוא פעולה פשוטה מאוד שנקראת “סנכרון” (או שילוב). למה הכוונה? כל אחד מכם שלקח את המכונית לטיפול מכיר את המונחים פלגים ופלטינות, כשהפעולה היא בעצם לתזמן את ההצתה של הדלק. אם כן, כמו בתיבת ההילוכים ובשעונים ובכל מערכת אחרת – כך גם במערכת חברתית. פעולות אלו אינם מצריכות מאתנו לחכות למשרד החינוך כדי לממש אותן, המורים עצמם יכולים לבצע אותן. וכמוהם גם ההורים. המורה לתנ”ך, המורה למדעים או המורה לספרות – כל אחד מהם יכול לקשר / להשיק את התחומים שלו, וכפועל יוצא מכך הלמידה תהיה מעניינת ולא משעממת (וכבר יש סנוניות של “למידה רב תחומית” ובתי ספר ייחודיים).
ויותר מכך כיון שהמסגרות המוכרות של כיתה מול מורה הולכות ונמוגות אז גם בתוך בית הספר עם הסורגים ,השער והחצר החשופה אפשר לעשות הרבה מאד פעילויות וניסויים בכימיה ,פיזיקה ,בוטניקה ועוד כאשר הלפטופים מחליפים את הלוח ,הספרים והמחברות.- חומרי הלמידה נמצאים בשפע צריך רק לפקוח את העיניים.

התקציבים: מגוגל (ואפשר גם בלי)

אבהיר את העניין שוב, לטובת מי שפספס. אין צורך בתקציבים של משרד החינוך! לא צריך עוד כיתות או מעבדות חדישות, לא צריך טאבלט לכל תלמיד, הכול נמצא לפתחנו. “צריך רק תפוח ועץ”, כמו שאני חוזר ואומר בכל הזדמנות. תקציבים, אגב, יגיעו בקלות מחברות הענק – גוגל, מיקרוסופט, פייסבוק וכו’ – מי שברשותם תקציבים בסדר גודל של מעצמה ויותר.
מאז ומעולם חידושים, המצאות ותגליות מעוררים התנגדויות. די אם נזכור שגלילאו גלילאי שהה בכלא 15 שנה בפקודת האפיפיור משום שאמר שהארץ נעה סביב השמש, ושעקב המצאת הדפוס ותרגום התנ”ך לאנגלית הכנסייה קנתה במחירים גבוהים את הספרים ושרפה אותם. תורת האילוצים, שפותחה בישראל על ידי ד”ר גולדרט ז”ל, נותנת כלים ל”חשיבה לוגית” כדי להגדיר בעיות ואילוצים בתחומי חיים שונים ולפתור אותם. אגב, גם חוסר תקציב הוא אילוץ.

הכותב הוא דוקטור בכימה אורגנית וביופיזיקה, מפתח תכניות ייחודיות ללימודי מדעים, מדריך בתכניות מחוננים ומאותרים. לדבריו, “עושה זאת ללא מעבדות וללא ציוד מיוחד. כמו ניוטון – רק תפוח ועץ”

 

עוד בנושא

אין פוסטים נוספים בנושא זה
commentIcon

הורים למתבגרים / מתבגרות?

גם אנחנו!

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אחת לשבוע כתבה חשובה ומעניינת על ההתמודדות עם התבגרות הילדים שלנו בעידן הנוכחי.