מאת קוני פרנסס.
שייך לקטגוריית בלוגים, קודם כל אישה

rent. shutterstock

 

דירה להשכיר: המציאות הזו, שבה אתה נתון לחסדיו של בעל הדירה שלך, מוכרת לאנשים רבים. קוני פרנסס שוכרת דירות מאז גירושיה, וגם באוגוסט האחרון (עכשיו ממש) נתקפה חרדה רגע לפני חידוש החוזה. בעלת הדירה העלתה מחיר ותיבלה באיומים, פרנסס יצאה מהכלים, וככה זה נגמר…

 
כמו בכל אוגוסט, הגיע הזמן לחדש את חוזה השכירות של הבית שבו אני מתגוררת. בחודשיים שקדמו להחלטה האם בכלל לחדש את החוזה, הציפה אותי תחושת מתח ואינספור התלבטויות. שאלתי את עצמי האם אני רוצה בשינוי קיצוני כמו מעבר דירה, או שמוטב פשוט לחדש את ההסכם כמו אישה שפויה שלא הופכת את חייה מקצה לקצה מדי שנה-שנתיים. כן, הפחד הזה לקראת השיחה המכאיבה עם בעל הנכס שלחסדיו אני נתונה על חידוש חוזה השכירות אינו חדש לי. אם גם לכם יצא לשכור דירה, אתם בטח מכירים את המציאות העגומה הזו: המשכיר עשוי להגיע למפגש עם חוזה חדש ולדרוש שכר דירה מופקע ודרישות הזויות, ולשוכר נותר רק להתפלל שלא כך יהיה הדבר ושהמשכיר מעדיף שהוא ימשיך להיות השוכר על פני התחלת תהליך השכרה חדש.

כשדוחקים אותך לפינת הדירה

בשקט בשקט, כמו חילזון, חיכיתי והשתבללתי לי בתוך הבית. עד שהגיעה אלי הבעלים (אחת מהן) שבועיים לפני סיום החוזה ובידה מכתב מסודר מעורך דין – מכתב מאיים ולא חברותי בעליל הדורש, איך לא, שכר דירה גבוה יותר. מכתב מסודר מעורך דין הוא אולי הליך מקובל, אך במצבי הנפשי המתוח אפילו משפט כמו “אם לא ייחתם החוזה עד התאריך…תידרש המשכירה לעזוב את הבית לאלתר” נשמע לי כמו איום בנוסח המאפיה האיטלקית. אה, וגם המחיר שעלה. קצת, לא הרבה. אבל עלה. כעסתי. רתחתי. איזו חוצפה זו לדחוק אותי עם הגב לקיר רגע לפני תום החוזה. כמובן שאני מסרבת לשאת באחריות, אפילו חלקית, על כך שלקחתי את הזמן, או להודות שאולי הייתי צריכה ליזום מפגש ולנהל משא ומתן קצת לפני הדקה התשעים…
הצעת חוק חסרת כל השפעה
נזכרתי בחתימה הראשונה על החוזה עם אותם בעלי דירה. כבר אז התגלעו מתחים ביני לבין המשכירות – הדירה נאה, השכנים מצאו חן בעיניי והתרנגולת יפת כרבולת, אך החוזה מעורך הדין כלל כבר אז סעיפים מעצבנים ומפחידים שממש לא עשו לי חשק לקרוא. נכון שזה בית בכפר שמריהו ונכון שהן שותפות ואחיות וזה הופך את העניין למורכב, אבל למה למען השם צריך ערבות בנקאית וחוזה עם עורך דין? כל פעם שעלי לשכור דירה, המחויבות הזו מעוררת בי אימה ואני הופכת חרדתית ותוקפנית. אני מנסה להרגיע את עצמי שכל חיי הבוגרים, מאז גירושיי, אני שוכרת דירות בעצמי ועושה זאת בהצלחה – כך שכנראה גם הפעם הכול יהיה בסדר. אבל לא תמיד זה מצליח להרגיע אותי. כי אני יודעת שלא רשום לי על המצח שאני שוכרת נהדרת ותרבותית שתמיד משלמת כל מה שצריך ומעולם לא עשתה דבר שלא ייעשה (כמו לבקש דחייה בשכר הדירה). אני הרי ממש מפחדת מכל עניין הרשויות ועורכי הדין, וממש לא אוהבת להפקיד את גורלי הכלכלי בידי מעקלים ומשפטנים מסוגים שונים. אחרי שהגעתי למסקנה שהם גדולים ממני, אני נמנעת מכל הסתבכות. מעבר לכך, הבית שאני שוכרת אמנם נמצא בכפר שמריהו אבל לדעתי שכרו אותו לפניי הפיליפינים שעובדים בכפר הקטן והיפה הזה. זהו בית ישן ממש, וחוץ מלשבור קירות אי אפשר לשבור בו כלום. כל זה לא הפריע לבעלות הדירה לספר לי שוב ושוב בגאווה שהן נולדו בו (מה שאומר בחישוב גס שהוא בטוח כבר בן למעלה מחמישים שנה), ולהצביע על פרקט האלימינציה המצ’וקמק באצבע מתוחה ולהסביר שזו הסיבה לערבות הבנקאית בגובה 20,000 שקל. כל זה נעשה תוך כדי דקלומים חוזרים ונשנים של המשפט הבא: “אנחנו לא סוחרות, אנחנו לא סוחרות” (והתרגום: אנחנו לא מבינות שום דבר, מפחדות להסתבך, ובינתיים תוקעות אותך איפה שרק אפשר).
לפני כחודש, במהלך שיטוטיי באינטרנט, נתקלתי בהצעת חוק משנת 2014 העוסקת בכך שכבר לא יהיה ניתן להעלות את שכר הדירה מדי שנה, ואם כן – רק בשני אחוזים. התעודדתי מאד. רק לא הבחנתי (כי אני לא דקדקנית) שמדובר בהצעת חוק ולא בחוק שעבר אף קריאה “עם תוספת של תזכיר” – השד יודע מה זה. בקיצור, אין להצעה הזו שום השפעה מעבר להשפעה אתית מוסרית המזכירה למשכיר שהעובדה שכוח רב נמצא בידיו אינה מחייבת אותו להפוך למושחת ונצלן.

בעלת הדירה עברה לווטסאפ

מרגע שהגיע המכתב מעורך הדין עפו לי כל הפיוזים, וכשזה קורה המחזה אינו מרנין. תקפתי וכעסתי והפחדתי והשתוללתי. הייתי פוגענית ומעליבה, וניתקתי טלפונים. יצאה ממני ילדה קטנה ועצבנית מאוד. אמרתי למה אני מסכימה, למה לא אסכים בשום פנים ואופן, ומהם תנאי החוזה החדש המקובלים עליי – שזה די מגוחך כי אני נטולת כל כוח. העברתי את הכדור אליהם, וכבר למחרת קיבלתי הודעת ווטסאפ מבעלות הנכס שתחילתו במשפט “אנו מסכימים לבוא לקראתך…”, ואילו סופו במשפט “אנא חזרי אלינו בהקדם.”. כיוון שמיהרתי לעבודה (ויש לי קצת דיסלקציה) לא קראתי מה שבאמצע, ורק אישרתי את נכונותי. בדיעבד הסתבר שהם מסכימים ללכת לקראתי עד גבול מסוים, ואם הייתי קוראת את האותיות הקטנות (שבשבילי הן ממש קטנות, תרתי משמע) הייתי מגלה זאת, והייתי מסרבת. אך כפי שאמרתי כבר אישרתי, וכיוון שאני מפחדת מהחוק, והמילים כבר חקוקות בווטסאפ, עמדתי במילתי. זה לא מנע ממני להרגיש כועסת ומרירה.

דבר אחד שאינו שנוי במחלוקת

לא קל למלא צ’קים לשנתיים מראש. כל מילוי צ’ק מזכיר לך כמה כסף את זורקת על דירה שאינה שלך, ובכלל – חידוש חוזה שכירות הוא חוויה שמציפה אותך בכל מיני פחדים וכעסים, ותחושה די מעיקה של מחויבות עצומה וארוכת טווח. המחויבות הזו דורשת ממך הרבה מאוד כסף, ומבטיחה לך שבשנתיים הקרובות הדבר שצריך לעמוד בראש מעייניך הוא פרנסה ותשלומים. כל צ’ק הוא כמו קריעת ים סוף. הוא מזכיר לי את כל התשלומים בכרטיסי האשראי, את כל הקנסות שטרם שילמתי וכל חשבון שתכף אקבל. לשלם שכירות זו תחושה מפחידה כמו לקחת משכנתא, רק שלפחד נוספת תחושה של בזבוז משווע.
ובכל זאת, חתמתי! ואיזו תחושת הקלה. הצלחתי להיות מחויכת ונעימה, ניהלנו “סמול-טוק” חביב, ובעלת הנכס סיכמה במילים, בעודה גורפת את הצ’קים לתוך שקית ניילון שקופה מהסופר: “מה נשאר להגיד? העיקר הבריאות!”. לפחות בזה אני מסכימה איתה.

עוד בבלוג של קוני פרנסס: הילדים גדלו, מתבוננת פנימה. מכתב אישי לנשים 

כלכלת בית: לא מצליחים לקנות דירה, איך נחסוך לילדים?