מאת ריקי ברוך.
שייך לקטגוריית עשרים פלוס

last hug. shutterstock

 

בגיל 30, בתה הבכורה של הבלוגרית שלנו, ריקי ברוך, עוזבת לראשונה את בית הוריה לטובת הבית הראשון שלה עם בן זוגה לחיים. ריקי ידעה שהרגע הזה צריך לבוא, אפילו ציפתה לו, אך זה לא הפחית מקושי הפרידה. זה מה שנקרא – לשחרר

 
ניסיתי למשוך את הרגע הזה ככל שיכולתי. גם כשרציתי מאוד שהוא כבר יקרה, התקשיתי להיות בו. פיזית ומנטלית משהו ברגע הזה משמעותי במיוחד לחיבור שביני לבינה. היא נולדה לפני קצת יותר משלושים שנה. ברגע שהריתי אותה מילאו את גופי ואת נפשי גודש של הורמונים לצד רגשות וחלומות. ראיתי אותה בדמיוני. וכשהחלומות הפכו למציאות, פסענו אל הגן, עלינו לכיתה א’, לבית הספר התיכון, ולאחר מכן חצינו את גדול האתגרים בפרידה הדומעת ההיא – אז בבקו”ם. כשעמדנו מתחת לחופה שלה, הייתי אמא גאה ומאושרת. הנה, התינוקת שלי גדלה והפכה לאשת איש. אבל לא עצרתי לרגע כדי לשאול מה קורה לי עם כל זה? הרי בכל מקרה המשכנו לשוב אל אותו בית, אל אותו שולחן ליל שישי. עד שהגיע היום…

לא בלי חילוקי דעות

בתחילת החודש בתי ובן זוגה קיבלו את המפתח לדירתם. חמש דקות נסיעה בתוך העיר מפרידות בין ביתנו, בית ילדותה, לבין הבית המשותף הראשון שלהם. מלאכת הארגון והמעבר הייתה מדורגת. התרגשנו להקים בית אמיתי ממש מהתחלה. לאט ובהדרגה אכלסנו את ארונות המטבח, ארונות המקלחת והבגדים. כלים חדשים נעו לרצף של פעולות מדיח ומילאו את הארונות. מכשירי חשמל מרופדים בקלקר חולצו מקופסאות ותפסו את מקומם. מצעים חדשים כובסו וקופלו בארון כמו חיילים, ערמות בגדים ונעליים שצברו בשנותיהם המשותפות קופלו ונתלו, ועוד חסר המון מקום. הרהיטים הורכבו והבית “קיבל חיים” למעט דבר אחד קטן ומשמעותי: בשבועות האחרונים הם עדיין המשיכו להתגורר אצלנו, ישנים על המזרן (שהרי המיטה פורקה ועברה) וממתינים לרגע הגדול הזה.

רגע לפני שהיא נעלמת. התיעוד של ריקי

רגע לפני שהיא נעלמת. תיעוד אחרון

לחיות עם ילדים בוגרים תחת קורת גג אחת זה נפלא ומורכב כאחד. הגבולות מטושטשים לעתים, האחריות – גם אם היא על כתפנו כהורים – עדיין אינה חד-משמעית. במקרה שלנו, התא הזה כלל זוג צעיר נשוי (בתי ובן זוגה) ואח בוגר נוסף שנמצא בזוגיות קבועה. בעצם, כולם כבר מנהלים קריירה של גדולים, אך לא לגמרי עצמאיים בתוך החיים האמיתיים. היו רגעים שהעומס הפיזי והרגשי הביאו אותי לתסכול. ביקשתי את השקט, את הלבד, את החופש. לא רוצה אחריות של אם הבית, רוצה לשחרר ולא מצליחה. אז מה אם הם גדולים וחצו את העשור השלישי, עדיין יש פה אמא ה”מנצחת” על הכול. מבחירה, מהרגל, באהבה, אך לא בלי חילוקי דעות.

געגועים כבר באותו ערב

אתמול בלילה הגיע הרגע ההוא, שכולם חיכו לו. הם צררו את אחרוני הפריטים שנשארו ויצאו לדרכם. כשרציתי להנציח את הרגע, סירבה הנסיכה וטענה שהיא “נראית ממש נורא”. ליוויתי אותם במדרגות ורצתי לחלון. ברגע האחרון הצלחתי להגניב תמונה, שמנציחה את בתי נבלעת ברכב אל תוך החשיכה. באחת אחר חצות נכנסה הודעת וואטסאפ: “אמא, אני כבר מתגעגעת…”. העיניים שלי הוצפו בדמעות. הבוקר התעוררתי מוקדם מהרגיל, ובתי התעוררה לראשונה בחייה בבית שאינו בית ילדותה.

ואי אפשר שלא לחתום בשיר האלמותי הזה, של אריק איינשטיין:
“עוף גוזל
חתוך את השמיים
טוס לאן שבא לך
רק אל תשכח
יש נשר בשמיים
גור לך”.

 

לטור הראשון ב”עשרים פלוס” לפני 4 שנים 

 תופעה: למה בוגרים בישראל מסרבים ‘לפרוש  כנפיים’?