המחקר האחרון של פרופ’ רולידר חייב להעיר מהתרדמת גם את ההורים האדישים ביותר. יאיר קויפמן, המקיים סדנאות בנושא התנהגויות סיכוניות, קורא לכולנו להוציא את הראש מהחול ולהתחיל לדאוג להפחתת קרבנות האלימות. איך? לשאול, לחשוד, לחקור – ולא להפסיק!
הנתונים המדאיגים שפורסמו לאחרונה בעקבות המחקר שנערך במכללה האקדמית “כנרת”, ולפיהם שיעור האלימות בבתי הספר בארץ וברשת האינטרנט מגיע לשיא חדש, צריכים להדאיג כל אחד ואחת מאתנו. אל תטעו, לא נוכל להתייחס לנתונים כמצב בלתי נמנע – האצבע המאשימה חייבת להיות מופנית אלינו ממש. אנחנו, החברה ומערכת החינוך גם יחד, לא עשינו מספיק כדי למנוע את המצב הקיים, וכדי שחלק גדול מאותן תקריות אלימות לא יתרחשו כלל.
כבר לא רק “קטטה”
חלק מכם מצקצקים בלשונם, תוהים: על מה המהומה? התנהגות אלימה, פיזית או מילולית, הייתה מאז ומעולם חלק בלתי נפרד מעולם הילדים. אלא מה? כיום מדובר בתופעה רחבת היקף, שחולשת על כל מרחב אפשרי – ואפילו לא צריך לצאת מהבית כדי להיתקל בה. הסיבה העיקרית, כבר אמרו לפניי, היא הרשתות החברתיות והשימוש הגובר בהן בקרב ילדים ובני נוער. הבריונות מוצאת את דרכה בקבוצות הווטסאפ של הילדים, בפייסבוק, ואף באפליקציות שונות – כמו הסיקרט הידועה לשמצה או אפליקציה בשם “סנאפצ’ט”, שמוחקת תמונות זמן קצר לאחר שצולמו. לצערנו, מאחורי כל קבוצת ווטסאפ לעגנית או פוסט מזלזל נמצאים ילד או ילדה אומללים שמתקשים להתמודד עם החוויה השלילית הזו.
ומי אם לא אנחנו, ההורים ואנשי החינוך, צריכים להיות ערים לכך, לסייע ולמנוע תופעות כאלה? אסור לטמון את הראש בחול, כל סימן מחשיד ואפילו הקטן ביותר צריך להדאיג אותנו. שאלו את הילד עם מי הוא מתכתב, בדקו שלא נפל קרבן לבריונות ברשת, והגבילו את השימוש בסלולר ובמחשב בגילים צעירים יחסית. הזכירו לעצמכם שאלימות אינה רק קטטה בבית הספר, שהיא יכולה לקרות בכל בית. תמונות אינטימיות ומביכות של בני נוער וילדים העוברות מיד ליד (כלומר, מטלפון לטלפון) עלולות להשפיל ילד ולרמוס את כבודו עד עפר. סטטוסים מעליבים וקללות עלולים להוביל לנזק בלתי הפיך, כמו פגיעה נפשית ואף התאבדות. כולנו נחשפנו לסיפורים הקשים, כולנו יודעים מה יכול לקרות. לכן, אל תתעלמו, ואל תחששו לתחקר את הילד יותר מדי. מחובתכם לדעת האם הילד מעורב במקרה עצוב כזה – גם אם הוא בצד הפוגע, כמובן. אני ממליץ לכם לצפות בסרט הישראלי “שש פעמים”, ואם הילד שלכם כבר בגיל התיכון – לצפות בו יחד איתו. אין מסמך טוב יותר לשיקוף הסכנות שעומדות בפני בני הנוער כיום.
הפתרון: מעורבוּת ומודעוּת
לאחר אחת הסדנאות שקיימתי, ניגשה אלי ילדה ששלחה צילום של עצמה לאתר מפורסם כדי להשתתף באודישן. האתר השתמש בתמונה שלה לצורך כתבה שעסקה בזנות בקרב נערות צעירות. אחרי שהנערה ראתה את הפרסום, היא לא יצאה מהבית במשך כשבועיים ולא הפסיקו לשלוח לה הודעות. אף אחד לא באמת קרא את ההבהרה שליוותה את התמונה: “למצולמת אין קשר לכתבה”. זו הסיבה שחשוב כל כך כי ילדים וילדות יימנעו מהפצת תמונות העלולות להסב להם נזק.
מילת המפתח היא מעורבוּת. ואם נביא לידיעת הילדים את המקרים הזוכים לסיקור, נוכל להציב בפניהם מראה להשלכות האפשריות של מעשיהם, ולהמחיש בפניהם את ההשלכות ההרסניות. חשוב גם שנדגיש בפניהם את חובת הדיווח – אם הם יודעים על מישהו שמבצע מעשים כאלה, עליהם לפנות למבוגר אחראי כדי שיעזור להם למנוע פגיעה באחר.
אחד הקשיים בהתמודדות עם האלימות הגואה הוא חוסר הבנה וחוסר מוּדעוּת. בני נוער רבים, ולעתים גם המבוגרים בסביבתם, אינם יודעים האם וכיצד להגדיר את החוויה שהם עוברים. הם מרגישים שזו הטרדה או השפלה, אך אינם יודעים לאן להפנות את האצבע המאשימה. התפקיד שלנו הוא להעניק לילדים שלנו ידע וכלים כדי להגן על עצמם מפגיעה ברשת, לזהות הטרדה או בריונות מכל סוג, ולדווח על פגיעה באחרים. רק כך נוכל למנוע מילדינו להפוך לקרבנות – ואף לפגוע באחרים.
הכותב הוא הבעלים של חברת “מציאות אחרת“ – סדנאות בנושא התנהגויות סיכוניות בקרב בני נוער, ויוצר הסרט עטור הפרסים “אבודים לרגע”
