מאת לינוי גלמידי.
שייך לקטגוריית בלוג אורח

Linoy Galmiidi
 

איך זה שכאשר קַרני השמש הבהירות נשבּרות, נראים על הקיר שלי כל צבעי הקשת, והלבן נעדר? האם לבן הוא צבע? ומה בנוגע לשחור? יומנה של חוקרת צעירה: מדור אורח מגליליאו צעיר

 
בחג השָׁבועות הכול לבן כל כך: מוצרי החלב, הפרחים בזר שעל ראשי, השמלה שלי וענני הנוצה בשמים. לאט-לאט העננים מתפזרים, ואור השמש הַבּהיר חודר מבעד לחלון, מחמם את הבית ומביא עִמו עוד הפתעה קטנה…היי, מה זה?! זוֹ קשת מקסימה שמקשטת את הקיר בחדר שלי! צבעי הקשת מַרהיבים כל כך, אבל הצבע הלבן הוא לדעתי הטהור והיפה מכל הצבעים. אבל רגע, כשאני מַבּיטה שוב בקשת היפה, אינני מוצאת שם בכלל את הלבן. מה, לבן הוא בכלל לא צבע? אבל יש כל כך הרבה דברים לבנים! מה מיוחד בהם? ממה הם מורכבים? ואיך פתאום יצאו כל צבעי הקשת האלה מתוך קרני השמש הבהירות?
אני כותבת בגוגל “צבע לבן”, ובתוך שתי שניות נראות במסך שלי המון תמונות של מִנסרות משולשות. מה זה קשור? אז ככה: לתוך כל אחת מהמנסרות נכנסת קרן אור בצבע לבן, ומהצד השני נפרסת לה קשת מרהיבה, בדיוק כמו זוֹ שעל הקיר בחדר שלי!


מי אני?

מעניין אתכם למה החלטתי לכתוב יומן? אל תִּטעוּ, זה לא עוד יומן של איזה חנוּן. נעים מאוד, שמי לינוֹי, אני חוקרת צעירה, וזהו יומן המֶחקר שלי. יש כל כך הרבה תוֹפעות מעניינות שאני רוצה להבין, אז אני עורכת ניסויים, מדפדפת באינטרנט, לפעמים מתייעצת עם מדענים אמִתיים. אני רושמת את כל התַגליוֹת שלי ביומן, עד שאני מפענחת את התַעֲלוּמה.

עכשיו נזכרתי! באמת שמעתי שאור השמש הלבן מורכב מכל צבעי הקשת, אבל אף פעם לא ממש הבנתי מה זה אומר. אז לכבוד שבועות באמת הִגיע הזמן שאבין, וזה מה שכתוב כאן: בעין שלנו יש חיישנים מיוחדים שרגישים לאור. העין רגישה כל כך עד שהיא מסוגלת לא רק לקלוט מתי חושך ומתי אור, אלא גם להבדיל בין הצבעים והגוונים השונים. העין שולחת את המידע למוח, והוא זה שמפרש איזה צבע הִגיע לכל חיישן. כשלא מַגיע אור בכלל, המוח מפרש את זה כצבע שחור (זאת גם הסיבה שבלילה הכול נראה שחור). אבל כשכל צבעי הקשת מַגיעים יחד לכל נקודה בעין – המוח מפרש זאת כצבע לבן! עצמים לבנים כמו חלב או עננים מורכבים מחומרים שמפזרים את כל גוֹני האור במידה שווה, ולכן כשמַבּיטים בהם העין קולטת את כל הצבעים יחד. אז אמנם הצבע הלבן אינו נמצא בצבעי הקשת, אבל לדעתי הוא עדיין הלא-צבע הכי מקסים שיש. בייחוד כשהוא על השמלה שלי.

הכתבה פורסמה בגיליון מאי 2015 של “גליליאו צעיר”. לעמוד הפייסבוק 

לטור נוסף של לינוי גלמידי: השקית המעופפת 

תחנות בדרך למערכת חינוך אידיאלי