fbpx

יש לכם ויכוחים אינסופיים עם המתבגר? כך תנהלו אותם נכון

conflict. shutterstock

 

בזמן שהילד חווה את התקופה המאתגרת של גיל ההתבגרות, הורים רבים מרגישים אבדן שליטה. הם נגררים לוויכוחים אינסופיים, סופגים טריקות דלת, חוצפה וטונים צורמים. אבל אין זה חייב להיות כך. שני נחשון מגלה לנו מה עומד מאחורי הקונפליקט עם המתבגר ואיך ננהל אותו נכון יותר

 
כשהילדים שלנו עומדים לסיים את בית הספר היסודי, רובנו כבר עמוק בתוך העשור החמישי לחיים. בשלב הזה אנחנו מוטרדים מאלף ואחת דברים, החל מהדיאטה או המערכת הזוגית שלנו, דרך משבר גיל הארבעים (שלנו או של בן הזוג), וכלה בהורים המזדקנים שזקוקים לעזרתנו יותר ויותר. דווקא אז, הבן שלנו מחליט להתבגר.
במקרה הטוב הוא מתנהג כמו דייר משנה שנהנה משירותים חינם. במקרה הפחות טוב הוא מדיר שינה מעינינו, ואנחנו מוצאים את עצמנו מקיימים איתו ויכוחים סביב השעון. המריבות הן כמעט על כל דבר: סדר וניקיון, תזונה, סגנון הבילוי, כסף, התמכרות למסכים, לימודים. הכול בטונים צורמים, בחוצפה ובצעקות, עד כדי כך שאתם נמנעים לפתוח את התריסים שמא ידיחו אתכם מהשכונה היוקרתית. מהר מאוד מתווספות לאווירה הזו גם טריקות דלת, וכל זה ארוז היטב בתנודות תכופות במצב הרוח ובהאשמות הדדיות.
השאלה היא איפה אנחנו בסיפור הזה. מה בהתנהלות שלנו גרם לילד להפוך לרודן או לפרזיט, ואם זה כבר קרה – איך נוכל להתמודד טוב יותר עם הקשיים היומיומיים הללו?
[fancy_box]

על שני נחשון  Shani Nachshon

 

מחנכת ומנחת הורים, מורים, צעירים ובני נוער להתמודדות עם קשיי קשב ריכוז ודחייה חברתית; עוסקת בהדרכת צוותי חינוך בשילוב ילדים עם קשיי למידה והתנהגות. מנחה סדנאות הורים ומורים במכון אדלר, מנחת מנחים ב”עיר ללא אלימות”, מתמחה בפסיכותרפיה ומאמנת נוער וצעירים להתמודדות עם קשיי קשב וריכוז ודחייה חברתית. לאתר של שני

[/fancy_box]

עוצמת המרד תלויה בסגנון החינוך וההורות

הורים מספרים כי בתקופת גיל ההתבגרות של הילד אוחזת בהם לעתים תחושה מאוד לא נעימה. מצד אחד הם מרגישים שהילד שלהם מתבייש בהם, מנסה להדיר אותם מעולמם, ומצד שני הוא אינו מהסס להטיח בהם חצים של ביקורת ובוז. החוויה היא של אבדן שליטה על הילדים, אף כי מעולם לא באמת הייתה לנו שליטה עליהם.
לסגנון החינוך בתקופת הילדות ישנה השפעה ניכרת על תפקוד המתבגר ועל מערכת היחסים שלנו איתו. כלומר, עוצמת הקונפליקטים מושפעת ישירות מהאווירה המשפחתית שבתוכה גדל הילד בגיל צעיר יותר. משפחות שבהן ההורים סמכותיים מדי וקיבלו החלטות באופן חד-צדדי בלי לשתף כלל את הילדים או לתת מקום לדעותיהם ולצרכיהם, הצמיחו מתבגרים שקצו בשלטון הדיכוי ובחרו במרד. מנגד, משפחות שבהן ההורים מעולם לא גילו אחריות להנהגת המשפחה, וילדיהם גדלו בתחושת “אין דין ואין דיין” הצמיחו לרוב מתבגר שחושב שהכול מגיע לו ואינו מוכן לתרום את חלקו במשימות המשפחתיות. לעומתם, במשפחות שבהן השכילו ההורים לייצר אווירה דמוקרטית ומעודדת של שיתוף פעולה תוך כדי הצבת דרישות מציאותיות והקשבה לצרכים הרגשיים של הילדים, נמצא לרוב קונפליקטים מינוריים בגיל ההתבגרות. אף עשוי להתקבל הרושם שהתקופה הזו נחווית אצלם על מי מנוחות – כל צד מכבד את השינויים שחווה הצד האחר, מכיל את ההתנגדויות ומאפשר לשותפיו לעשות את בחירותיהם.

מאחורי הקונפליקט עומד האגו

מה המתבגר שלנו רוצה בסך הכול? על פי התאוריה האינדיווידואלית של אדלר הילדים שלנו רוצים, כמו כל בני האדם, להיות אהובים, נחוצים ויכולים. במילים אחרות, הם מבקשים להרגיש בעלי ערך. אלא שגיל ההתבגרות, על השינויים הגופניים שכרוכים בו והחיים במחיצת מתבגרים אחרים, פוגם בתחושת הערך. בחוויה של המתבגר הגוף בוגד בו: שיער צומח בכל מיני מקומות מביכים, פצעונים מופיעים בדיוק בימים חשובים, השיער רוב הזמן לא מסתדר, הבנות מרגישות שמנות, הבנים גמדים. וכך אותו מתבגר, שבסך הכול רצה להרגיש אהוב, נחוץ ויכול, חווה בעיקר תסכול ונחיתות. אם לא די בכך, הנה מגיעות תגובות ההורים – אלו שאמורים לתת לילד את תחושת הערך הנכספת טורחים להעניק לו על בסיס קבוע את התחושה שהוא מאכזב, לא יוצלח, עצלן, חסר טעם, לא מאורגן. ובמלים אחרות – חסר ערך.
ונחשו מה, מול המתבגר המתוסכל הזה עומדים הורים שכל מה שהם רוצים הוא, לא תאמינו, להרגיש אף הם בעלי ערך. אלא שלא מזמן המתבגר שלהם הפך את עורו והחל למרוד בהם, להתנהג כמו “אוכל חינם”, לבקר אותם, להתבייש בהם, לחשוב שהם מיושנים, לנסות כל הזמן “לסחוט” מהם כמה שיותר בלי לתת דבר בתמורה.
לא נעים. ומכאן קצרה הדרך למלחמות אגו ומאבקי כוחות. הוויכוחים הנושנים על שעות המסך (בטלוויזיה או במחשב) ועל סידור החדר משנים צורה לקונפליקט בסגנון “מי ימצמץ ראשון”. כך הופכת מלאכת ההורות למתבגרים לחיפוש מתמיד וחסר תכלית אחר תחושת הערך שלנו, ובזמן הזה אנו שוכחים את הפרדוקס החשוב הבא: חיכוך בין הורים גמישים לבין ילדים דעתנים תורם באופן משמעותי לגיבוש הזהות של הדור הבא.
אבל אנחנו שוכחים זאת ועלולים ליפול לתוך הבור של העלבות, כיוון שהדחף הראשוני כשאנחנו חשים פגיעה בערך היא לפגוע בצד השני. כלומר, הדרך המהירה והבטוחה להחזיר לעצמנו את תחושת הערך היא להוריד את הערך של האחר. וכך, אם למשל אני מרגישה בעלת ערך כשהבית שלי ‘מתוקתק’, הבן שלי פוגע בתחושת הערך שלי כשהוא אינו מקפיד על סידור החדר. לכן אני אומרת לו שהוא חי בדיר חזירים ושאף אחת לא תרצה להתחתן איתו. כדי לזכות באשליה של שיקום הערך, כל צד מסלים את הפגיעה, עד הנקודה שבה המבוגר האחראי (כלומר ההורה) יוזם שיחה גלויה עם המתבגר. אבל אם נודה באמת, בשיחה הזו אנחנו לא באמת רוצים לשוחח, לשאת ולתת, אלא פוצחים במונולוג מאשים. מבחינתנו, התוצאה הרצויה היא לשמוע את הילד שלנו אומר משפט כמו: “כן, אבא, אתה צודק, זה לא יקרה שנית”. וזה, כמו שאתם יודעים, קורה אולי רק בסרטים. במציאות, השיחות הללו מובילות בדרך כלל דווקא להסלמה. מדוע? כי הצד היוזם בטוח שאין עם מי לדבר, והצד המוזמן מרגיש כה פגוע שהוא יעשה הכול כדי לפגוע בתחושת הערך של השני.

חמישה צעדים בדרך לפתרון הקונפליקט

בספרה “יחסים – המסע שלא נגמר” מציעה תלמה בר-אב מודל נפלא לפתרון קונפליקטים, שכדאי לנו ליישם במערכת היחסים עם המתבגרים. להלן חמישה צעדים, על פי סדר כרונולוגי:

1. זיהוי הפגיעה בערך – אני מזכירה לעצמי שהוויכוח אינו על סידור החדר, למשל, אלא על ההרגשה שלא מעריכים כמה קשה אני עובדת. גם כשהבן שלי מוציא אותי מדעתי בכך שהחולצות היקרות שקניתי לו זרוקות על הרצפה, אני למעשה מרגישה שהעובדה שאני עובדת קשה כדי לפרנס את המשפחה אינה זוכה להערכה.
2. שיקום ההערכה העצמית – כבר אמרנו שהקונפליקט שהתחיל בפגיעה בערך שלנו המשיך בפגיעה בערך של האחר. כדי לצאת מהקונפליקט עלינו לעשות תרגיל במוּדעוּת עצמית, ולהכיר את התנאי שלנו לערך. השלב הזה אינו קל ודורש אומץ, ולעתים אף טיפול, אך הוא הכרחי. אם נתייחס לדוגמה הקודמת של סידור החדר, נגלה שהתנאי שלנו לערך הוא שיעריכו את המאמץ שלנו. כעת עלינו להתפנות לשיקום הערך העצמי, בלי להקטין את הערך של הצד השני. המסר לעצמי צריך להיות: “אני בעלת ערך גם כשלא מעריכים את מה שאני עושה, או גם כשלא מקשיבים לי, או גם כשלא מקשיבים לעצותיי”.
3. הזמנת המתבגר לשיחה – הפעם, שלא כהרגלנו, נקשיב. נגיד למתבגר שאנו רוצים לפתור את הקונפליקט ונשאל איך הוא רואה את המצב. נשמע ממנו כמה פגענו בו, וכמה ‘אנחנו לא בסדר’, ונשתדל שלא להיגרר שוב לוויכוח. כדאי לרשום את כל הדברים לפנינו ולא להיכנס כבר בשיחה לדין ודברים.
4. בקשת הצעה לפתרון מהמתבגר – נקשיב להצעתו, ונציע גם פתרון משלנו. יחד נבחן את כל האפשרויות ונבחר מתוכן. נקבע מועד שבו ניפגש שוב כדי לבחון את התוצאה לאחר יישום הפתרון.
5. הסקת מסקנות ושינוי הפתרון בהתאם לצורך – אם במפגש נמצא שהפתרון אינו עובד, נשקול איך לשפר אותו או להחליפו בפתרון אחר.

שינוי דפוסי ההתנהגות שלנו, אין משמעותו כניעה או ויתור אלא הענקת תנאים מיטביים לילד שלנו בתקופה המאתגרת של גיל ההתבגרות. הורים שישכילו להגדיר מחדש את התפקידים שלהם של ילדיהם ויהיו עסוקים פחות בסוגיות הערך של עצמם, יוכלו להתפנות למשימת ההורות, להתאים עצמם למציאות החדשה ולזכות בהערכה רבה מילדיהם המתבגרים.

 

עוד בנושא

אין פוסטים נוספים בנושא זה
commentIcon

הורים למתבגרים / מתבגרות?

גם אנחנו!

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אחת לשבוע כתבה חשובה ומעניינת על ההתמודדות עם התבגרות הילדים שלנו בעידן הנוכחי.