הטכנולוגיה מעמידה אותנו בפני מציאות מורכבת: אנחנו מוקיעים התנהגות בריונית באמצעות הפצת סרטונים המתעדים אותה, אך משדרים לילדים מסר כפול כשדורשים מהם לא לשתף סרטונים מביכים על חבריהם
ספק אם יש היום מישהו במדינה שאינו מכיר לפחות אחד משני הציטוטים הבאים: “תפתח ת’חדר, או שאני מפוצץ לך ת’ראש”, ו”תביא לה שוקולד, מה היא ערבייה?”; יש אפילו סיכוי שחלק גדול מאתנו יזהה את הדוברים האלה ברחוב.
אין ספק, העידן הטכנולוגי המציא לנו תופעה חדשה שלא הייתה מוכרת במרחב הפיזי – השיימינג. הישראלי המכוער (מה שמכונה בפי רבים “הערס המצוי”) מתועד פעם אחר פעם, והקטעים המצולמים מופצים לכל עבר וממוחזרים לעייפה. נשאר לנו רק להחליט – האם זה טוב או רע?
גוונים רבים בין השחור ללבן
סרטוני הווידאו שכובשים את הרשת הם בעיניי הסנוניות הראשונות לתופעה חדשה שרק תלך ותגבר עם הזמן. אנשים יתעדו התנהגויות מבישות מסוגים שונים ויעלו את התיעוד למשפט ציבורי, ברשת.
מצד אחד, יש כאן מומנטום לשינוי חברתי חיובי. אולי נמצאה הנוסחה שתגרום לאנשים לספור עד עשר לפני שהם מתלהמים על נותן שירות או חותכים מימין ועוקפים את הפקק. אולי אנשים יעצרו את עצמם רגע לפני ההיסחפות לאלימות מילולית או פיזית, יירתעו מהאפשרות שמישהו מתעד אותם – משהו ברוח אפקט פבלוב להמונים. אולי יהיה לנו האומץ להגיד “די” לתופסים חנייה כפולה או חניית נכים בלי להסתכן בכך שהם יתקפו אותנו פיזית. אולי נצליח להוקיע מתוכנו את אותו ‘ישראלי מכוער’ שמבייש את כולנו בדרך שבה הוא מתנהג ברחבי העולם.
ומצד שני, איך שלא נסתכל על כך, הפצת הסרטונים הללו עונה על ההגדרה של “שיימינג” (בעברית בִּיוּש). והמחיר שהאדם המצולם עלול לשלם על הפצת סרטון מהסוג הזה הוא לעתים קרובות אינו מידתי למעשה המצולם. הסיבה לכך היא שהכוח של הרשת להנציח, עלול להפוך את המעשה לאות קין – לא רק על האדם שמעד אלא גם על המקורבים אליו. בל נשכח שגם לפושע מורשע מאפשרים לפתוח דף חדש לאחר ששילם את חובו לחברה (אפילו לחזור להיות שר בממשלה). האם לא נאפשר למתלהם, לחותך, לחונה, או לכותב הגרפיטי להכיר בטעותו ולשנות את דרכיו בלי שייאלץ לחוות תזכורת תמידית ל’שטויות’ העבר שלו?, והאם כולם יידעו להבחין בין סתם מריבה טיפשית בחנות שאינה מכבדת את העומדים מאחוריה (ואינה מצדיקה תיעוד) לבין השפלה ובריונות של ממש?; עובדה אחרת שמטרידה אותי היא שהשיימינג יכול להיות כלי נשק לכל דבר ועניין. הוא יכול לשמש ככלי בלתי לגיטימי שנעשה בו שימוש בסכסוך עסקי או פרטי, ולך תוכיח ש’אחותך לא קשורה’.
אבל רגע אחד, יש פה שאלה שלא נוכל להתעלם ממנה: איזו דוגמה אנחנו נותנים לילדים שלנו כשאנחנו משתפים בהתלהבות את הרמיקס האחרון על התקרית במלון או במטוס, ובד בבד מצפים מהם שלא לשתף סרטונים מביכים על חבריהם?
“ובינתיים, ככה ייעשה לאיש…”
נראה כי גם בסיטואציה הזו הטכנולוגיה מעמידה אותנו בפני מציאות מורכבת, שאין בה רק “שחור ולבן”. האנושות צועדת עדיין את צעדיה הראשונים במרחב הדיגיטלי. ככל הנראה, איש אינו יודע מה יהיה כאן עוד כמה שנים, עשור או יובל, ואיך המרחב הזה ימשיך להשפיע על חיי היומיום שלנו. בינתיים ישנם מושגים ותפיסות חיים שמשתנים לנגד עינינו בתחומים השונים, החל מחינוך והורות וכלה בחופש הביטוי וחופש המידע.
אולי בעתיד החושים שלנו יובילו אותנו למקום אחר, אולי נבין את המרחב הדיגיטלי טוב יותר ונכלכל את צעדינו באופן שונה. אולי תופעת ‘הישראלי המכוער’ תתפוס מקום הרבה יותר קטן בארצנו ובעולם בכלל, ואולי גם תופעת השיימינג תצטמצם יום אחד ותהפוך להיות לא לגיטימית.
עד אז איך עלינו לנהוג? הכי נוח היה לי לכתוב שאין לי תשובה לדילמה הזו. אולם אני יכולה להעיד לפחות על עצמי, ונראה כי כל אדם יפעל על פי שיקול דעתו ותחושתו האישית. היום, עכשיו, בסרטון הבא, בהקלטת השיחה הבאה, הייתי רוצה שידעו המתלהמים, הפורעים והבוטים באשר הם שההמונים יכולים לראות. איני בטוחה שאעשה לסרטון כזה “לייק”, אבל אני כן מאמינה שאצפה בו, ושאספר לבני ש’ככה ייעשה לאיש’.
הכותבת היא מנהלת “המרכז לאינטרנט בטוח” של איגוד האינטרנט
כל אחד יכול להיות “תוקפן רשת” – גם הילד שלכם
חודש פברואר היה רווי באלימות מילולית. מה היה שם?
היכרויות ברשת – גרסת בני הנוער
