מאת אורנה היילינגר. 16.02.15
שייך לקטגוריית בלוג אורח, הפצעת

violence in the net. shutterstock

 

האם אמירות בוטות כלפי דמויות שהתנהגותן שנויה במחלוקת הן לגיטימיות?; האם דין מפורסמים כדין אנשים פרטיים במרחבי הרשת?; שאלות אלה ואחרות הוצפו באחרונה בעקבות סרטון הסלבים שהפיץ ארגון האינטרנט הישראלי. הוגת הסרטון מספרת מה עומד מאחוריו

 
הייתה זו שיחה עם בחור בתחילת שנות העשרים לחייו, שהתקשר למרכז לאינטרנט בטוח של איגוד האינטרנט רק כדי להתבייש ולהתחרט בקול רם. כשהיה תלמיד תיכון, כך סיפר, הוא נהג בבריונות ברשת האינטרנט ופגע בחבר לכיתה. היום הוא מצר על כך. מעבר להערכה הרבה שיכולנו להרגיש לגדלות הרוח שנדרשה מהצעיר הזה כדי להודות בטעותו, השיחה עמו גרמה לי להבין שצריך לעשות משהו משמעותי וחזק יותר במאבק כנגד הבריונות והאלימות ברשת. אחרי הכול, הרשת היא כמו מכשיר הגברה של המרחב הפיזי. הכול בה גדול יותר ועצמתי יותר, וכך גם תוצאותיה של הבריונות.

האם “לייק” על קריאה להחרים ילדה הוא עילה לפנייה למשטרה? 

פתאום גיליתי שבתי מנהיגה כנופיית בנות בווטסאפ

האפליקציות שלא כדאי שילדיכם יתקינו בסמארטפון שלהם 
 
ואז הגיעה ההחלטה ליצור את “סרטון הסלבים“, שללא ספק עורר “באז” והעלה לסדר היום את נושא הטוקבקים הפוגעניים במרחבי הרשת. נכון שלא כולם הסכימו עם האמירה, אך אף אחד לא נשאר אדיש. כי כנראה שלכולנו (כמעט) נמאס מהבריונות הבוטה שהשתלטה על המרחב הדיגיטלי שלנו, וגם אם הסרטון עשה שימוש בדמויות מפורסמות – הוא כוון היטב אל האדם הפרטי. הוא כוון אל הילד, הנער או המבוגר, שאינו נהנה מעוגני תמיכה של מעריצים. יחד עם זאת, הוא כוון גם לאותם אנשים שההתלהמות כלפיהם ברשת לא יכולה להסתתר מאחורי התירוץ המגוחך ש”הם צריכים להבין שזה חלק מלהיות מפורסמים”. מאחורי אותם מפורסמים עומדים אנשים פרטיים, ומבחינתם העלבון והאלימות אינם חלק מכלום. הם פשוט מכאיבים, משפילים, תוקפניים וחסרי כל הצדקה.

“חופש ביטוי” או משפטי שדה?

בין המגיבים לסרטון נמצאו גם כאלה שהזדעקו להגנת חופש הביטוי. למען אותם מגיבים חשוב לי להבהיר – אני עצמי מאמינה גדולה בחופש הביטוי. דברים נפלאים התרחשו בעולם בזכותו, דברים ואירועים רבים עוד יותר נמנעו תודות לו. חופש הביטוח נועד לבטא, להתריס, להזהיר, לשנות, למנוע. אולם בינו לבין תוקפנות והתרת כל רסן עובר גבול ברור. נכון, לא תמיד קל לסמן את הגבול הזה בתוך התבטאות מילולית, בעיקר מכיוון שדבר המתפרש בעיניי כפוגעני לא בהכרח נתפס כפוגעני בעיני האחר. ויחד עם זאת – קיים גבול.
אחת הבעיות היא שהפכנו לסלחניים ולמתירניים יותר לגבי אותו גבול. לכן, לא תמיד ברור לנו אם הוא אכן נחצה. אולי פשוט התרגלנו?, אולי הרשת גרמה לנו לקהות חושים?, אולי היא גם פגעה בשיקול דעתנו?; אני מקווה מאוד שלא. ובכל זאת – תמונת המציאות (והרשת) מעידה על כך שהגבולות נפרצו. אם בעבר טוקבקיסט הסתתר מאחורי “אחד שיודע” , היום הוא יפרסם תכנים בצד תמונתו, בזהות גלויה לחלוטין ובלי להניד עפעף. רק לפני כמה ימים פנה לאיגוד אב לנערה בת 14 מדרום הארץ כדי לספר על התעללות מתמשכת של קבוצת נערות בבתו. ההתעללות בה נעשית, יש לומר, גם מחוץ לרשת החברתית. בחצר בית הספר, למשל. והיא כוללת תיאורי רצח ותיאורי המכות שצפויות לה – תיאורים אכזריים וציוריים להחריד שהנייר נבוך מלהכיל. במצב כזה אין בכלל מקום לשאול או לנסות להבין “למה”. כי אין למה! אין מקום להתבטאות כזו, ואין מקום להיעדר דיווח לגורמים מסוימים שיבלמו אותה.
הרשת הפכה להיות כיכר העיר המודרנית. בצד הבעת הדעות, נואמי המצפון ופורצי הדרך, מצויים במרחב הדיגיטלי שופטים לא מוסמכים ומבצעי לינץ’. אסור לנו להסכים עם חבל התלייה הווירטואלי הזה. בעיניי קיים גבול מספיק ברור בין ביקורת לגיטימית לבין בריונות, וגם כשקל מאוד לחצות אותו (בייחוד ברשת) יש להקפיד עליו. אפשר שלא להסכים עם גישתה של “חן טל” (לצורך דוגמה) לחיים או למיניות, אך כשמאחלים לה סרטן בראש – אין בכלל ספק שנחצה גבול. ברגע שהתגובה אינה עניינית וסוטה לעבר הפוגעני והתוקפני, ברגע שנעשה שימוש בקללה או בגידוף (לעתים אף כלפי בני המשפחה של הדמות שאליה מכוונים הדברים) – נאנק “חופש הביטוי” תחת הזילות שנוהגים, בו והופך להיות משהו אחר לחלוטין.
ראינו כמה רוע ניתן למצוא בבני האדם כשפרצה אפליקציית ה”סיקרט”, חווינו את אירועי ההסתה ברשת במהלך מבצע “צוק איתן”, ובסופו של דבר – לא צריך ללכת כל כך רחוק. בעבור נער בן 13 שרואה בווטסאפ קריאה המונית להחרימו, או נער אחר שעובר “הוצאה מהארון” במרחב הווירטואלי בליווי שלל אמירות פוגעניות – בעבורם חרב העולם ואין כל קשר בין האלימות שהם חווים לבין חופש הביטוי שעומד בבסיס הזכות להגיב ולתקשר במרחבי הרשת.

קחו נשימה לפני כל “לייק” או “שיתוף”

עשרות פעמים נשאלתי מתי הזמן להתערב, ואיך ניתן לדעת האם התוכן הוא אכן פוגעני. אם נהיה כנים עם עצמנו, כולנו יכולים לדעת אם תוכן הוא פוגעני ברגע שאנחנו כותבים אותו. אם כתבנו מתוך כעס וביקשנו לפגוע – כנראה שגם נצליח.
אינני תמימה. ברור לי עד כמה מאתגרת, עד בלתי אפשרית, המשימה למגר לחלוטין את האלימות ברשת, אך אני מאמינה שבכל זאת ניתן לעשות שינוי ממשי. ניתן להפחית במידה ניכרת את מקרי האלימות, ואת מספר הקרבנות של האלימות הזו. די בכך שנחשוב פעמיים לפני שנלחץ על ה”לייק”, או נשתף תוכן שעלול לפגוע כדי שנעקור מתוכנו את “המטקבטק” האלים. אם נגרש אותו מכיכר העיר, עשינו את שלנו!
אני שמחה לבשר שהשינוי כבר החל. הפניות שאנחנו מקבלים במרכז לאינטרנט בטוח – מצד אחד לצורך קבלת עזרה ומנגד לצורך הבעת חרטה על אמירות מיותרות – הן הראיה לכך.

הכותבת היא מנהלת “המרכז לאינטרנט בטוח” של איגוד האינטרנט