מאת יוסי שפרבר.
שייך לקטגוריית בלוג אורח, בלוגים, בצפר

not just grades. shutterstock

 

הערכה והוקרה עשויות לעודד מוטיבציה בתלמיד המתבגר ולחזק את האמון שלו במבוגרים האמונים על חינוכו. אבל תעודת המחצית רחוקה מלעשות זאת. יוסי שפרבר מסביר למה התעודה במתכונתה הנוכחית רק מזיקה לתלמיד ולתקשורת שלו עם המורים. דעה

 
בשבועות האחרונים עסוקים כל המחנכים, המחנכות והמורים המקצועיים במתן ציונים תקופתיים ובכתיבת הערות לתעודת המחצית. מאז ומעולם, כך נדמה, משמשות התעודות ככלי ההערכה המרכזי לביצועי התלמיד בבית הספר. המורים ממוקדים במשימה, ההורים דרוכים לקראת התוצאות, אבל האם עצרנו פעם לחשוב מה מרגיש התלמיד עצמו ברגע שמוצגת בפניו תעודת ההערכה?

התלמיד כרואה ובלתי נראה

“שום דבר אינו מפיח בילד מוטיבציה יותר מאשר הערכה והוקרה לעבודתו מצד בית הספר, מצד המשפחה ומצד הקהילה…” (פרופ’ מייקל פולאן)
אם נשאל תלמידים רובם יגידו לנו שהם היו מקווים שנעריך אותם כפי שהם תופסים את עצמם, תוך התייחסות לנושאים החשובים והמשמעותיים באמת בעבורם. אכן, תהליך הערכה יכול לשמש נדבך נוסף בחיזוק האמון בין המבוגר לילד. תהליך זה יכול להעצים את התחושה של התלמיד שיש מי שרואה אותו באמת ומזהה תהליכים פנימיים שהוא חווה. בסופו של דבר ילדים רוצים לקבל אישור לכך שאנו, המבוגרים המלווים אותם בתהליך ההתבגרות, ערים למורכבות בחייהם ורגישים לצרכים שלהם. הם ישמחו לקבל מהמבוגרים האמונים על חינוכם משוב אשר יחזק את דימויים העצמי ויוכיח להם כי אינם לבדם בהתמודדות עם קשיי ההתבגרות. אולם מאוויים אלה אינם בהכרח תואמים את הערכים המנחים את תהליך ההערכה והמשוב בבית הספר – המוצאים את ביטויים בפרקטיקה של חלוקת התעודות.
בואו ניקח למשל מצב תיאורטי שבו תלמיד כיתה י”א מתמודד לאורך שנים, וביתר שאת במחצית השנה האחרונה – זו שתיחתם בקבלת תעודת המחצית, עם שאלות הקשורות בזהותו המינית (במידה שווה נוכל להתייחס להתמודדות מתבגרים עם זהות דתית, לקות למידה, חרם חברתי, גירושים של ההורים, משברים כלכליים בבית, ועוד). התלמיד מתמודד עם האופן שבו הוא תופס את עצמו לנוכח שינויים שהוא חווה במציאות, ומחפש דרך להעביר למילים את הרגשות שלו כדי שיוכל להציגם למעגל המשפחתי הקרוב, לחברים ולקהילה. התמודדות רגשית זו עוטפת את המתבגר ומהווה בעבורו את מרכז ההתמודדות היום-יומית. אולם מחנך (או מחנכת) הכיתה יגיש לו בשעות הקרובות מעטפה חתומה שמסכמת את מחצית השנה האחרונה שלו כפי שהיא נתפסת מבעד לעיני בית הספר. במעטפה זו צפון מסמך המתייחס באופן קר ומנוכר לביצועים הלימודים, התפקודיים וההתנהגותיים של התלמיד – משוב שאינו מותיר פתח לדיאלוג, כיוון שהוא מבטל כל תחושת נראוּת ובניית אמון בין המתבגר למחנך. מה הפלא שהמתבגר מוצא עצמו בחוויה של בדידות וניכור וחש כרואה ואינו נראה?, ומה הפלא שבתי הספר זוכים לכינוי “בית חרושת לציונים”?

המסר הבעייתי טבוע בשיטה

כאמור, מתבגרים רבים הלומדים בבתי הספר הציבוריים חשים כיום כי נושאים מהותיים הקרובים לליבם וקשורים בעולמם הפנימי אינם מהווים חלק מגוף ההערכה (הלוא הוא התעודה התקופתית). יתר על כן, העובדה שמהויות אלו נדחקות אל מחוץ לתעודה מעידה על סדרי העדיפויות שבית הספר מגדיר לעצמו בתקשורת שלו עם תלמידיו. מתבגרים מעצבים את עמדותיהם הערכיות בהתבסס על מסרים שעליהם גדלו ולאורם חונכו. בתהליך הגדרת הזהות הערכית מגדיר המתבגר, לעצמו ולסביבתו, את עולמו המוסרי. אולם לצד המסרים הפורמליים של מערכת החינוך, המוצאים ביטוי בתעודה, חודרים לעולם המתבגר מסרים סמויים – כאלה שהשפעתם חזקה אף יותר מזו של המסרים הישירים. תעודות תקופתיות קרות ומנוכרות המעניקות משקל ערכי ראשון במעלה לביצועים לימודיים ולתפוקות התנהגותיות, ואינן מוצאות מקום לצרכיו הפנימיים של המתבגר, מעבירות לו מסר ערכי בעייתי. בדיוק כפי שאנו המבוגרים שואפים למציאות שבה אנשים משמעותיים בחיינו ינהלו עמנו דיאלוג מכבד, תוך זיהוי הצרכים שלנו והקשיים שעימם אנו מתמודדים, כך גם בתי הספר חייבים למצוא דרך להעניק מקום משמעותי בתהליך מישוב והערכת התלמיד לנושאים מהותיים שאינם נמדדים בציון (או בהערכה מילולית). סיכום תקופה בתקשורת החינוכית שבין מבוגר למתבגר חייבת להיעשות מתוך תפיסה ערכית המכוונת לפיתוח דיאלוג, ליצירת קשר של אמון ולהתבוננות בעולם המתבגר. לא די בכך שנשנה את השם מ”תעודה” ל”גיליון הערכה”.

הכותב הוא מנהל קמפוס אנקורי בפתח תקוה. אנקורי היא רשת תיכונים אינטרניים פרטיים, בפיקוח ובהכרה של משרד החינוך