ארגון המורים הכריז על ביטול הטיולים השנתיים והפעילויות מחוץ לבית הספר עד שמשרד החינוך ימצא פתרון למצוקת המורים בעניין. התלמידים הכריזו על שביתה בת יום כאות מחאה. שאלנו אמא למתבגרת ותלמידה בשמינית מי צודק – המורים או התלמידים? ואולי שניהם?
[credit] מאת: שרון בן-חורין ורתם הלטמן 29.04.14 [/credit]
שרון, אמא למתבגרת: “כולם רוצים בהצלחת הטיול – התלמידים, ההורים והמורים. הפתרון רק בידי משרד החינוך!
“אמא, זה לא אמיתי”, פונה אלי המתבגרת בנימת ייאוש. “מה קרה”? אני נזעקת, כל תשומת ליבי מופנית אליה. “ביטלו את הטיולים השנתיים, אין יותר טיולים שנתיים בתיכון. אני לא הולכת לתיכון אם לא יוצאים לטיולים!”, היא מודיעה והולכת לחדרה.
אין יותר טיולים שנתיים?!, אני מהרהרת לעצמי. מוזר. ואולי עדיף? אינני מהאימהות ההיסטריות, אבל עליי להודות – מאז שאני אמא אני חווה מפעם לפעם פרץ דאגה, בין היתר כשבתי יוצאת עם בני כיתתה לטיול הרחק מהבית. אבל לא, לא עדיף, מיד מכה בי התשובה. זיכרוני לוקח אותי לחוויות מהטיולים השנתיים בבית הספר, ואמנם מתוך שלושה טיולים שחוויתי בתיכון איני זוכרת כל כך הרבה… למעט אחד! זה היה טיול באזור עין גדי, ים המלח, ואותו אני ועוד איך זוכרת. היטב. מיד עולה על פניי חיוך גדול. רגע, מה פתאום לבטל טיולים שנתיים?
אני מתקשרת לחברתי, בכירה במערכת החינוך. שמעת שמבטלים טיולים שנתיים?, אני שואלת. “כן, ובצדק!”, היא עונה לי מעבר לקו. בצדק?, אני מתפלאת. אבל היא מיד מנמקת: “הסיפור הוא כזה – לפני כמה שנים יצאו תלמידי בית ספר לטיול שנתי, ובערב התלמידים היו בבריכה שעמדה לרשותם בלבד. היו שם כמובן גם מורים וצוות הצלה. על פניו הכול נראה תקין, אך רצה הגורל והסיפור נגמר בטרגדיה. תלמיד טבע ומת. חשבי כעת על התלמידים, על המורים ועל כל מי שנכח במקום הזה בטרגדיה האיומה – איזה עול הם סוחבים איתם, אילו רגשי אשם. ולא תם הסיפור, הורי התלמיד החליטו לתבוע חלק מהמורים שנכחו באסון ואלו נאלצו לממן לעצמם עורכי דין ולהיגרר למשפט פלילי”. לא נעים בכלל, אני אומרת. וחברתי מעבר לקו מוסיפה: “תראי, אני דווקא אוהבת טיולים עם התלמידים שלי, זו הזדמנות מצוינת לשחרר קצת, לצחוק איתם, להכיר אותם טוב יותר. אבל אני לא מוכנה. בלי קשר למקרה שאירע לפני כמה שנים, לפעמים יכול לקרות אסון רק בגלל תלמיד אחד שלא נשמע להוראות, שעושה מה שבא לו, שמתחכם או משתטה. והרי תמיד יש אחד כזה. אני לא מוכנה שבכל מקרה מצער האחריות תהיה מוטלת עליי ואני זו שתֹעמד לדין”. את בעצם מסירה אחריות מעצמך?, אני שואלת. “לא, לא מסירה אחריות, אני אחראית כל הזמן. אבל אפשרי להיות אחראית לגמרי על כיתה של 40 ילד בתוך חדר אחד או מסדרון, אבל לא בטיול. את יודעת שאני לא מצליחה לישון כל הלילה לפני טיול שנתי, וכמובן בליל הטיול עצמו, מרוב דאגה ובשל כובד האחריות המוטל על כתפינו, המורים. אני מתפללת שהאוטובוסים יגיעו בזמן ויהיו תקינים, שהמדריך יצליח לדבר בלי שיפריעו לו ויקטעו אותו כל הזמן, שכולם ילכו בשבילים המסומנים בלי לרדת מהם, בלי לצרוח או לדחוף או לרוץ. ובלילה עצמו אנחנו כל הזמן ערניים, בודקים, שומרים שחלילה לא יקרה דבר נורא”.
טוב, אני נאנחת, מבינה שאכן יש מקום להחלטה של המורים. “צר לי מאוד על התלמידים, אבל חייב להימצא פתרון הגיוני למצב הקיים”, ממשיכה חברתי. “חייבת להיות הגנה עלינו המורים, לא נוכל להמשיך להיות חשופים לתביעות פליליות ולמשפט ארוך ומייגע – הן מבחינה כספית והן מבחינה נפשית”.
ניתקתי את השיחה ושקעתי במחשבות. מהי באמת עמדתי בעניין הזה כהורה?, תהיתי. הרי אני מבינה כל אחד מהצדדים, את בתי וחבריה, שעומדים לשבות כאות מחאה, ואת המורים שנקלעו לסיטואציה ממש לא פשוטה.
בשנה שעברה אימנתי מתבגר בשמינית שיצא עם בני שכבתו לטיול השנתי. הם יצאו לעמק החולה ביום בהיר ויפה, חדורי מצב רוח טוב, ומין משאית ג’יפ לקחה אותם לטייל בעמק. המדריך בקדמת המשאית קרא במיקרופון הוראות ברורות: “אסור להוציא החוצה ידיים, רגליים או כל חלק גוף אחר! לשבת בלבד”. המתאמן הצעיר שלי ישב יחד עם חבריו בספסל האחורי, כשהם משתטים מעט. מדי פעם הם קצת שכחו את הוראות המדריך וקמו מהמושבים. לפתע (או שמא לא כל כך לפתע) משקפי הראייה שלו עפו מהרכב לתעלה שבחוץ. “עצרו את האוטובוס”, הוא צעק בקולי קולות. אבל אמרו לו שאי אפשר והמשיכו לנסוע. והוא, בלי להסס, קפץ החוצה מהרכב הנוסע (באיטיות יש לומר), והתוצאה? סדום ועמורה – כבר באותו יום התלמיד מוחזר הביתה ומושהה באופן מיידי מבית הספר. מיותר לציין שהמשקפיים כלל לא נמצאו.
מדוע החלטת לקפוץ מרכב בנסיעה ולמרות האזהרה הברורה של המדריך?, שאלתי אותו במהלך האימון. והוא טען שפשוט לא הייתה לו ברירה אחרת. “אם הייתי מאבד שוב את המשקפיים, שהם יקרים במיוחד, ההורים שלי היו הורגים אותי”! אמו מצידה כעסה על האופן שבו טופל המקרה על ידי בית הספר. היא רתחה על סילוק בנה מהטיול ועל השהייתו, ואף על כך שהצוות החינוכי לא עזר לבנה למצוא את משקפיו. היא אף איימה בתביעה.
אז מהו באמת הפתרון לסוגיית הטיולים השנתיים?; מדוע העניין הופך סבוך כל כך אף כי כולם – מורים, תלמידים והורים – בסך הכול רוצים בהצלחת הטיולים האלה?; אני מאמינה שאפשר להתמודד עם המציאות המורכבת הזו, ושאם משרד החינוך יוציא נהלים ברורים, יספק הגנה למורים ויפרסם הנחיות חד-משמעיות על מידת האחריות של המעורבים השונים (כולל התלמידים וההורים, שאינם פטורים מאחריות) – ניתן יהיה להשיב את הטיול השנתי לתכנית השגרתית ולא לוותר על ההנאה המתלווה אליו.
הכותבת היא אמא לשלוש, מאמנת ויועצת להורים ליחסים שקטים, נעימים ומצמיחים. לאתר של שרון
רתם, תלמידה בכיתה י”ב: “העניין כולו הוא בין המורים למשרד החינוך, לא בין המורים לתלמידים. אז למה אנחנו צריכים להיענש?”
אחד הנושאים המדוברים ביותר בשבועות האחרונים של שנת 2014 היה ההחלטה לבטל את הטיולים השנתיים וכל פעילות בית ספרית אחרת שכוללת לינה מחוץ לבית. מאחורי ההחלטה עומדת דרישתם של המורים לקבל הגנה משפטית במקרים שבהם נגרם נזק לתלמיד. כלומר, שהאחריות לא ‘תיפול’ אוטומטית על המורים אלא תועבר לביטוח או לכל גוף אחר שיישא באחריות על התלמידים. כתלמידה הלומדת בבית ספר תיכון וכבת למורה, אני יכולה להגיד שהדרישות אלה הן בעיניי לגיטימיות והגיוניות למדי. אולם בד בבד איני מצליחה להבין מדוע חבריי ואני הם אלו שצריכים להיפגע מכל העניין. מכל המאבק הזה של המורים.
פעילויות המתרחשות מחוץ לבית הספר הן חלק בלתי נפרד מתכנית הלימודים, ויש להן מטרה ברורה – ידיעת הארץ והקניית ערכים חברתיים ואנושיים. מטרה זו אינה חשובה פחות מכל בעיה מתמטית שלבטח לא נפגוש מחוץ לתיכון. כן, בניגוד לשיעורי המתמטיקה, הערכים שנקבל בטיול השנתי יישארו עמנו לעד. אלה הם ערכים שלא נלמדים במסגרת כיתתית רגילה, וכל ניסיון להקנות אותם בשיעור רגיל לא באמת יכול להצליח. ידיעת הארץ לא יכולה לעבור רק באמצעות אטלס וספרי לימוד. נוסף לכך, ביטול הפעילויות גוזל מאתנו את ההזדמנות ללמוד מחוץ למסגרת הקבועה והמשעממת.
אין ספק כי ישנם תלמידים שתופסים כל טיול או פעילות חיצונית כהזדמנות לפרוק עול ועלולים להוביל למקרי פציעה או חלילה מוות. והיו דברים מעולם. יש הרבה מאוד מקרים של פציעות בקרב תלמידים רק בגלל שטויות שהם עושים, ומי שננזף ונושא באחריות הם המורה והמנהל. אבל אין זה מצדיק הענשה של כלל התלמידים, באמצעות כך שיגזלו מהם את החוויה החברתית והלימודית הנלווית לפעילויות הללו.
בעוד יומיים, 14 בינואר, כולנו נשבות ולא נגיע לבית הספר כאות מחאה. אני מקווה מאוד שהשביתה הפעם לא תהיה לחינם, ושהעניין ייפתר אחת ולתמיד. בסופו של דבר העניין כולו הוא בין המורים למשרד החינוך, לא בין המורים לתלמידים, ולכן אנחנו לא אלה שצריכים להיענש. למה לוקחים מאתנו את הזכות להשתחרר מעט מהאווירה הלחוצה של בחינות הבגרות?, למה עלינו לוותר על אירועים שאנחנו כל כך מצפים להם במשך כל השנה?.
אני לא חושבת שהגזמנו בהחלטה על השביתה, אני חושבת שאנחנו חייבים לעשות מעשה. כי אם לא נעשה דבר, כולנו נצא נפסדים. כולנו זה התלמידים, המורים ומשרד החינוך. למה? כי בית הספר יהפוך למסגרת צפויה ומשעממת – יותר ממה שהוא כבר עכשיו.
הכותבת היא תלמידת כיתה י”ב, כותבת במגזין Resh- מיזם הכתיבה של הנוער בישראל
