fbpx

דחיינות בקרב מתבגרים

procrastination. shutterstock

 

“נו, אני מבטיח שאעשה את השיעורים מחר”, “אחר כך אסדר את החדר”. למה הם דוחים כל דבר (ולפעמים בסוף לא עושים אותו בכלל)?; איך אפשר להתמודד עם דחיינות אצל מתבגרים?; ולא פחות חשוב – האם אנחנו עצמנו ‘תקתקנים’ או נותנים דוגמה רעה (עם יד עלך הלב: מתי בפעם האחרונה קיפלתם כביסה מיד עם יציאתה מהמכונה)?

 

לא אוכל להתחיל את המאמר הזה ללא הגילוי הנאות הבא: עורכת “עשר פלוס” ביקשה ממני לכתוב על נושא הדחיינות בקרב בני נוער כבר לפני כחודש וחצי. בטח, עניתי לה, מיד אני עושה זאת. אולם רק כעת, בחלוף 45 יום, אני מוצאת עצמי כותבת על כך. כן, דחיינות, מי לא מכיר. מתברר שלא רק ילדים ובני נוער, אלא גם מבוגרים רבים מתקשים לעתים לדלג מעל המשוכה הזו. אבל הפעם אתמקד במתבגרים – אצלם התופעה בולטת במיוחד, וסביר להניח שבחופשת החנוכה שזה עתה הסתיימה יצא לכם להיתקל בה. משהו בנוסח: “נו, הכנת שיעורים לחופש?”; “יש לי זמן אמא, מחר, אני מבטיח”. וכך, יום אחר יום.
רונית ונעם, הורים ליואב, בן 14, ולנדב, בן 12, הגיעו אלי לקליניקה בדיוק בגלל העניין הזה. נועם הוא מהנדס ורונית מורה, ושניהם מתקשים מאוד להתמודד עם דחיינות מתמדת מצד שני ילדיהם. “כל דבר הם אומרים ‘עוד מעט’ או ‘לא עכשיו’. נראה שהמוטו שלהם בחיים הוא “למה לדחות למחר אם אפשר לדחות למחרתיים?”, התלונן בפניי נעם. “אני משתגע מזה. אני תקתקן באופיי, ברגע שיש משימה – אני פשוט עושה אותה. לא מבין למה צריך לדחות הכול. בסוף או שהם לא עושים כלום או שהכול מגיע בבת אחת, ואז הם נלחצים ויש צעקות ומהומה וכעסים”.

[fancy_box]

על קרן יטיב

יועצת משפחתית בכירה מטעם המרכז להורות ומשפחה בסמינר הקיבוצים ומשרד החינוך. בעלת תואר שני בחינוך, מומחית לגיל הרך ולגילאי בית הספר היסודי, יועצת חינוכית-התפתחותית בגנים, מטפלת דיאדית מוסמכת, מאבחנת ציורי ילדים, והבעלים של הפיל הצבעוני – המרכז לטיפול במשפחה במושב ניר צבי

קרן יטיב

[/fancy_box]

למה הם עושים את זה?

דחיינות, קרי דפוס התנהגות המתאפיין בדחייה או בהימנעות של אדם מביצוע פעולות ומטלות שהוא צריך לבצע, יכולה להתרחש מכמה סיבות. הנה העיקריות בהן:
חשש מכישלון וחוסר ביטחון עצמי – מתבגרים רבים מרגישים מאוימים כשהם נדרשים לבצע מטלה כלשהי עד מועד מסוים. הם פוחדים שהמטלה תהיה קשה מדי, ארוכה מדי או בלתי ניתנת לביצוע – ושהם ייכשלו בה. הפחד מתבסס על חשש שכל טעות קטנה שלהם בביצוע המשימה תוכיח שהם חסרי ערך. דימוי העצמי רגיש מאוד בגיל ההתבגרות, ולכן כל פחד מפני כישלון עלול לגרום למתבגר לדחות את העשייה.
פרפקציוניזם – דחיינות עשויה להתקשר גם לתכונה הזו – לשאיפה לשלמות. פרפקציוניזם שונה משאפתנות והישגיות, בכך שהאחרונות הן מוטיבציות חיוביות המניעות להצלחה ואילו הראשונה מעכבת את המוטיבציה בגלל העוצמה שלה. אם כן, בני נוער פרפקציוניסטים נוטים לעתים לא לגשת כלל לביצוע המשימה, רק כיוון שהם חוששים שלא יוכלו לבצעה באופן מושלם.
הפרעת קשב וריכוז – מתבגרים רבים הסובלים מקשיי קשב וריכוז מתאפיינים גם בדחיינות כרונית. ישנם כמה הסברים לכך שדחיינות נפוצה כל כך בקרב ילדים עם הפרעת קשב. כך למשל, ניתן לראות בדחיינות תוצאה או ביטוי של תחושת מוּצפוּת מהמטלה, הנובעת מקושי להתחיל מטלה ולארגן אותה ומרמת מוסחות גבוהה וקושי בתפיסת זמן – כולם תסמינים של הפרעות קשב. יתרה מזו, יש הרואים בדחיינות את אחד התסמינים של הפרעת קשב וריכוז. הסבר זה נובע מהעובדה שהשורשים הפיזיולוגים של דחיינות נוגעים לרוב בתפקידה של האונה המצחית, האחראית במוח על תפקודים ניהוליים (תכנון, שליטה בדחפים, קשב). פגיעה או נזק באזור זה עלולים לפגוע ביכולת האדם לסנן גירויים מפריעים, ועקב כך ביכולת ההתארגנות ובקשב – מה שגורר אחריו התגברות של הדחיינות. המילים אחרות, אם בהפרעת קשב וריכוז ישנה פעילות נמוכה של הדופמין במוח, הרי שהתוצאה לכך היא מוטיבציה נמוכה להשלמת משימות.
סדר עדיפויות – לעתים קרובות מרגיש המתבגר שהוא מעוניין לתת קדימות למשימות שונות מאשר הוריו. מבחינת המתבגר, קשרים חברתיים ורשתות חברתיות למיניהן קודמים למטלות מבית הספר או למשימות מצד ההורים.

להקדים את המתאחר

כל זה לא אומר שאנחנו חייבים לחיות בשלום עם הדחיינות של המתבגרים שלנו ולקבל אותה כגזירה משמיים. מה בכל זאת נוכל לעשות?
זהו את מקור הבעיה – ראשית, ננסה לברר על מה ‘יושבת’ הדחיינות. כלומר, מה גורם לנער להימנע מביצוע המשימה בכל פעם מחדש. הזיהוי הזה חשוב, כיוון שבהתאם לכך צריכה להיבחר תגובת ההורה. חשוב לעשות אבחנה מבדלת בכל מקרה ומקרה ולא להיגרר לפרשנות של “הוא עושה לנו דווקא”.
דברו על זה – כנסו את המשפחה לשיחה משפחתית, ובה הציגו טבלה לכל אחד מבני המשפחה שתכלול את המשימות שהוא אמור לעשות (כולל לוחות זמנים). את זמני המטלות תאמו עם ילדיכם, ונסו לכבד את הקדימויות שלהם – עד מידה מסוימת.
פרקו את המשימות – משימות גדולות רצוי לפרק לתת-משימות קטנות יותר. באופן כזה תקלו על הילד גם אם הוא מתקשה בהתארגנות עקב קשיי קשב וגם אם הוא חרד מפני משימות גדולות ומורכבות.
התמודדו עם אמונות מגבילות – אם הנער מביע חשש מכישלון או חרדה מביצוע המטלה, בדקו יחד איתו אילו אמונות קיימות אצלו. עבדו עמו על זיהוי דפוסי החשיבה שגורמים לו לחרדה מהמטלות, כמו המחשבה “לא אצליח”, או “לא אדע לעשות זאת מספיק טוב”.
תנו דוגמה אישית – הקפידו לתת בבית מודל נכון. שימו לב, האם אתם עצמכם דוחים משימות לא נעימות, או להפך – אתם ‘מתקתקים’ אותן כדי להיפטר מהן כמה שיותר מהר? דוגמא אישית של ההורים היא חשובה ביותר בכל הקשור לאימוץ דפוסים התנהגותיים על ידי הילדים.

 

 

 

 

 

עוד בנושא

אין פוסטים נוספים בנושא זה
commentIcon

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הורים למתבגרים / מתבגרות?

גם אנחנו!

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אחת לשבוע כתבה חשובה ומעניינת על ההתמודדות עם התבגרות הילדים שלנו בעידן הנוכחי.