מאת שני נחשון.
שייך לקטגוריית חמישי בשבע, קשב וריכוז

family conversation. shutterstock

 

מפגש משפחתי-שבועי עם ילדים מוסחי קשב! רגע, הורים, לפני שאתם מגיבים בביטול וטוענים ש”אין מצב”, קראו את עצותיה של שני נחשון. נכון, לא פשוט לאסוף אותם למפגש בשעה הנקובה, לדאוג שאף אחד לא יתפרץ, וגם לסיים בזמן. אבל זה אפשרי. ואף נחוץ להם ביותר!

 
השיחה השבועית, כלומר קיום מפגש קבוע של כל בני הבית כדי לדון בפתיחות על נושאים שונים, היא בעלת השפעה חיובית על מוסחי קשב – הורים וילדים כאחד. ילדים עם בעיות קשב מתקשים לעתים קרובות בניהול שיח, ובשל קשיים בוויסות החושי הם נוהגים להתפרץ לדברי אחרים בלי להמתין בסבלנות לתורם, מרגישים מותקפים ומגיבים בתוקפנות, מתקשים לעקוב אחר הנאמר, ומפרשים דברים באופן מוטעה. מפגש שבועי בפורום משפחתי – במהלכו יתרחש דיון סביב נושאים כמו עריכת תכניות, יישוב סכסוכים, עריכת הסכמים, קביעת חוקים, החלטות ונהלים – מאפשר להם לשכלל בהדרגה את המיומנויות החסרות.
ד”ר רודולף דרייקורס הוא מי שעמד על החשיבות הרבה שיש לשיחות המשפחתיות, כשהערך העומד בבסיסן הוא “שוויון ערך”. ואכן, עבודתי עם ילדים מוסחי קשב לימדה אותי כי לעתים קרובות הם חווים את עצמם כ”שווים פחות”, כיוון שרוב האינטראקציה שלהם עם עולם המבוגרים נחווית אצלם כביקורת והטפת מוסר. המפליא הוא שאצל משפחות שבהן מתקבעת מסורת של שיחה משפחתית ניתן לזהות השפעה חיובית על התנהגות המשפחה גם בשאר ימות השבוע. מדוע? פשוט מאוד – ההורים מפסיקים להיות ה’שוטרים’ ו’הפוסקים’ ונמנעים מתגובות אימפולסיביות, כיוון שהם שומרים את מה שיש להם לומר לשעת הדיון. בדרך הזו כל בני הבית משכללים את היכולת שלהם להשהות תגובות וללמוד איפוק מהו.

4 מוקשים בשיחה

נכון, לא יהיה קל, אבל יש פתרון לכל קושי:

 
1. מתחילים בזמן. תמיד! קשה מאוד לאסוף ילדים מוסחי קשב. לכן, חשוב שנתנהג כמדייקים – ולא שנסתפק בדיבור על דיוק. רק בדרך הזו נסייע לילדים ללמוד לדייק בלוחות זמנים.
 
2. ההורים שווים בין שווים – להורים רבים יש נטייה להשתלט על הדיון, ובכך הם מחטיאים את המטרה. השיחה השבועית צריכה להתנהל בין שווים, כלומר – אם אחד מבני המשפחה לדוגמה מתפרץ לדברי האחרים, על הנוכחים לתאר מולו את הרגשתם ולבקש ממנו לכבד את כללי השיח. למה הכוונה? אין לתת לאמא ואבא להיות השוטרים שאוכפים את החוק. עד שהמתפרץ לא ישמע מאחיו הצעיר, למשל, כמה זה לא נעים, התכונה הזו לא תוכחד. גם אם ילד יפנה אלי במהלך השיחה ויבקש ממני “תגידי לו”, אשיב לו: “תגיד לו בעצמך איך אתה מרגיש כש…”.
 
3. שמירה על עקביות – השיחות לא תמיד “יצליחו” ולא תמיד הילדים יתנהגו כפי שהיינו רוצים. ייתכן כי גם האווירה תהיה לעתים קשה. אולם אם נהיה עקביים וניצור פורמט אטרקטיבי ומותאם, יש להניח שכל בני הבית ימצאו את מקומם ויגלו חשיבות ועניין בשיחות.
 
4. הקפדה על מינונים – כמו שצוין כבר בכתבה, אסור שהשיחה המשפחתית תהפוך לאסופת תלונות ולסוג של במה להטפת מוסר או חיסול חשבונות.

בלי תלונות במהלך השבוע

חוסר הסבלנות והנטייה להתפרץ עלולים ליצור אווירה סוערת בבית וחוסר שקט תמידי, אך זה לא חייב להיות כך. כשאחד מבני הבית מגיע להתלונן על האחר, נציע לו להעלות את הסוגיה בשיחה המשפחתית. כדי שלא נשכח, נרשום כמובן באופן גלוי רשימה של נושאים לדיון. בדרך זו לומד המתלונן שלא כל מצוקה חייבת להיות מטופלת בו ברגע (ממש כמו בחיים האמיתיים), ונוסף לכך חלק מה’תלונות’ יתמוססו ויאבדו מעניינם באופן טבעי בחלוף הזמן. מה הרווחנו? ההורים מוותרים על תפקידם כשופט, וגם בן המשפחה, הנוהג לעתים לפגוע באחרים, מצליח לאמץ נקודת ראות אחרת על התנהגותו ומתאפשר לו להקשיב ולעתים גם להפנים. יחד עם זאת, כדאי מאוד להקפיד על מינונים כדי שהשיחה המשפחתית לא תהפוך לאסופת תלונות ובמה להטפת מוסר או חיסול חשבונות.

הארכת זמן וזהו? מה אומרות תוצאות האבחון של הילד

האם הם באמת חושבים שהכסף צומח לנו על העצים?

אולם מלבד הקפדה על מינון ה’תלונות’ ישנם כמה כללים שחייבים להישמר בשיחה השבועית של משפחה מוסחת קשב. נכון, השיחה המשפחתית אינה צריכה להיות רשמית או להתנהל על פי חוקים, אך במשפחות שבהן אדם אחד לפחות הוא מוסח קשב, ואנחנו רוצים להקפיד על כך שלא ההורים ינהלו את השיחה, יש לייצר פורמט נוקשה שכל בני הבית יתחייבו אליו. את הרעיון, אגב, שאבתי מאלפי קבוצות האנונימיים בעולם שמתנהלות בקביעות מאז שנות ה-60, ללא מנהיג או בעל בית, כשהדבר היחידי שמחזיק אותן הוא הפורמט הנוקשה שאליו מחויבים כל החברים. נוקשות כזו היא מצד אחד מקשה ולעתים אף מעצבנת את השותפים, אולם מצד שני היא מייצרת ביטחון ותחושה של “עולם כמנהגו נוהג”. המסר שהילד המוסח מקבל הוא: אינני זקוק לשימוש בפרובוקציות, במניפולציות ובכוחנות כדי שיקשיבו לי, אלא רק להיות קשוב לכללים.

 

מבנה שיחה מוגדר מראש

כל משפחה תקבע את האלמנטים המתאימים לה, אך המרכיבים הבאים יסייעו לכם להימנע ממכשולים רבים שאני מכירה כמי שמלווה מקרוב משפחות מוסחות קשב.
 
תפקידים
הרציונל העומד מאחורי השיחה המשפחתית, מבית מדרשו של ד”ר דריקורס, מקפלת בתוכה את ההנחה כי “נורמליות ואושר הם תוצאה של השתלבות תורמת ומועילה בחברה”. לכן, בשיחה משפחתית חשובה חלוקת התפקידים בין בני הבית, וחשוב שהם יוחלפו ברוטציה על פי התזמון שעליו תחליט המשפחה. קבלת תפקיד מייצרת מחויבות ועניין וגורמת לכל השותפים להרגיש בעלי ערך בשיחה. להלן כמה תפקידים שאני מציעה, אך בהחלט תוכלו לייצר לכם תפקידים השמתאימים לכם. למה חשוב להגדיר תפקידים באופן רשמי? כיוון שאם לא נעשה זאת, ייווצרו מעצמם תפקידים מקובעים, כמו: האופוזיציונר, המתנגד, האדיש, השעיר לעזאזל וכיוצ”ב
1. יושב ראש (עליו לפתוח את השיחה בזמן; לאסוף נושאים; לתת רשות דיבור – אפשר לקבוע שרק מי שמחזיק בחפץ יכול לדבר, אפשר להיעזר בשעון חול למאריכים בדיבור; לערוך רשימה בולטת של סדר הדוברים; לנהל הצבעה, ועוד.
2. מזכיר
3. אחראי על הכיבוד
4. אחראי על הזמן – התחלה וסיום בזמן, חלוקת הזמן בין הדוברים, וכו’.
 
זמנים
מומלץ להתחיל את השיחה בשעה קבועה ולסיימה בשעה קבועה. חלק מהאנשים עם הפרעות קשב מתקשים מאוד בניהול הזמן שלהם. לכן חשוב להתחיל את המפגש בשעה שנקבעה, גם אם לא כל בני הבית נוכחים. מניסיוני, אם נקפיד על כך בפעמים הראשונות, כולם ילמדו להגיע בזמן, ומוסחי הקשב ישכללו את מיומנות העמידה שלהם בלוח הזמנים. כמובן שיש להקפיד גם על שעת הסיום, היות שאנו רוצים לסייע לילדינו ללמוד לתכנן את יכולת הקשב שלהם (בדומה לריצה – אם לא נדע מה אורך המסלול, לא נוכל לתכנון נכון את משאבי האנרגיה שלנו). במשפחה עם קשיי קשב וריכוז אני ממליצה לקיים שיחות משפחתיות קצרות, שלא יעלו על 30 דקות, כדי שהילדים לא יתקשו לשמור על ריכוז לאורך כל השיחה (ולא יתחילו להפריע במקרה הרע – דבר שיפגום באווירת השיחה ובעיקר בתחושת השייכות של הילדים).

רכיבים בשיחה
להלן כמה הצעות (כאמור, כל משפחה תקבע את הרכיבים המתאימים והנכונים בעבורה):
1. תזכורת לגבי כללי ההתנהגות בשיחה
2. מחמאה שאני רוצה להעניק למישהו מבני הבית
3. דבר טוב שקרה לי השבוע
4. דיון בנושאים שעל סדר היום (ניתן להקצות זמן לכל אחד מהנושאים)
5. ככלי השיחה – האם הקפדנו על הכללים?
6. סיכומים

כללי ההתנהגות בשיחה
חשוב להגדיר כללי התנהגות ולהקפיד לפעול על פיהם. כדאי לכתוב זאת על דף, ולקרוא בקול רם בתחילת כל מפגש – כתזכורת. כללי ההתנהגות חלים, כמובן, על כל השותפים – ילדים ומבוגרים כאחד. נוסף לכך, המלצתי היא לסיים את המפגש בקריאת הכללים ולשאול את הנוכחים האם הקפדנו עליהם והאם השתפרנו מהפעם הקודמת.

כללים לדוגמה:
1. נוכחות חובה /לא חובה
2. שימוש בניידים – מותר/ אסור
3. כלי שיח: הצבעה, חופשי, מי נותן רשות דיבור? (אני ממליצה לקבוע סדר לדוברים – לערוך רשימה / לחלק מספרים / לדבר על פי סדר). כך השותפים יוכלו לעקוב אחר קצב ההתקדמות ולדעת מתי תורם.
4. מותר/ אסור להתייחס לדברי האחרים
5. דרכי העברת ביקורת/ משוב
6. שימוש במרחב האישי- קמים מהכיסא / נוגעים באנשים / חפצים…
 

ולא לשכוח לפרגן!

כולנו רוצים להצליח. ילדים עם הפרעת קשב וריכוז רוצים בכך אף יותר. הדרך ל”שיפור התנהגות” היא חיזוק ההתנהגויות החיוביות, ומנגד – התעלמות מההתנהגויות המפריעות (מה שמכונה “תשומת לב שלילית”). לכן אני ממליצה לעודד את כל השותפים בשיחה, וכך לתרום לתחושת הצלחה אצל כל המשתתפים – כזו שגם תשאיר את כולם עם “טעם של עוד”. על מה ניתן לעודד? לא חסר. הנה מקבץ מכובד:
• על שמירת הכללים שהצלחנו יחד כמשפחה לקיים (גם אם עדיין לא את כולם)
• על האיפוק שנהגנו כל השבוע והמתנו לשיחה כדי לדון בקושי ספציפי.
• על האופן החיובי בו הבענו ביקורת
• על האופן הבוגר בו הגבנו לביקורת שנתנו לנו
• על אלו שהפגינו רוח ספורטיבית למרות שלא קיבלנו בהצבעה את דעתם
• על ההמתנה של השותפים לתורם
• על שהגענו בזמן לשיחה
• על האווירה הנעימה שנוצרה
• על הכנות שמישהו הפגין
• על הכיבוד הטעים
• על עבודת היושב ראש, המזכיר, וכו’

הכותבת היא מחנכת ומנחת הורים, מורים, צעירים ונוער להתמודדות עם קשיי קשב ריכוז ודחייה חברתית. לאתר של שני