מאת ריקי ברוך.
שייך לקטגוריית עשרים פלוס

fitness club. shutterstock

 

האובססיה לספורט היא שחיברה בין ריקי לבחור צעיר שמחלים מאנורקסיה

מאז ומתמיד הייתי אדם של בוקר. משכימה הרבה לפני כולם ומתחילה את היום ללא כל קושי. בחודשים האחרונים אני פותחת את הבקרים שלי במכון הכושר. בודדים פוקדים את המכון עם שחר, יחד איתי, אבל ליאור ואני נפגשים שם תמיד. הוא סקרן אותי ומשך את תשומת ליבי ימים ספורים אחרי שהתחלתי להתאמן במכון – בחור במראה צעיר ומבנה גוף צנום – וחיפשתי דרכים להגיע אליו בהדרגה. דלילות המתאמנים בשעות הבוקר המוקדמות עמדה לצדי בענייו, ובקלות יחסית יכולתי לזכות בו כבן שיחה קבוע בזמן האימון. עם הזמן גלשנו לשיחות עמוקות, כאילו אין 35 שנה שמפרידות בינינו. אולי היותי אם למודת ניסיון לבני עשרים פלוס המתגוררים בביתנו עד היום, בשילוב עם אישיותו הפתוחה והנעימה של ליאור, הם שזיכו אותי בו כחבר חדש שחשף בפניי את סיפור חייו ושיתף אותי בהתמודדותו הקשה עם מחלת האנורקסיה.

“רציתי ריבועים בבטן”

לא הייתי מופתעת. דבריו אישרו בעבורי את מה שהבנתי כבר ברגע הראשון שראיתיו. לא היה לי ספק שההתמדה העיקשת שלו והשעה הבלתי שגרתית (בטח לבני גילו) שבה פקד את המכון מעידות על אובססיה. בראש ובראשונה אובססיה לספורט, שאותה אני מכירה גם מעצמי. ליאור בן ה-19 וחצי אהב ספורט ועסק בתחום מגיל קטן. בשלוש השנים האחרונות הוא הושפע מדוגמנים ומפרסומות שראה בטלוויזיה והתחיל להתאמן בצורה אובססיבית, כשהמטרה העיקרית שעמדה לנגד עיניו הייתה לרדת במשקל. שבע פעמים בשבוע קם בשעה חמש בבוקר, רץ חמישה קילומטר, והמשיך למכון הכושר. “רציתי ריבועים בבטן, רציתי להיראות כמו מודל היופי שהציגו לי”, סיפר לי. כך זה נמשך ונמשך, ורק כשהגיע למשקל 30 קילו והתמוטט לאחר אימון – הוא אושפז וחובר לזונדה שבעצם הצילה את חייו. במשך שלושה חודשים שכב ליאור בתל השומר, מצבו הפיזי ומצבו הנפשי השתפרו בהדרגה. אולם גם היום, לאחר שהוסיף למשקלו לא מעט קילוגרמים, הוא עדיין בתת-משקל ודרך ארוכה של החלמה עוד מצפה לו.

עוד ב”עשרים פלוס”: השיחה המשפחתית לא יוצאת לפנסיה כשהילדים גדלים 

האנורקסיה החדשה: נערות שורטות וחותכות את עצמן – תופעה 

אורות אדומים: איך נדע אם זו דיאטה תמימה או תחילתה של המחלה 
 
התעניינתי בו מאוד. בהתבוננות אישית ומקצועית ראיתי אותו שקוע באימון, בודד ועצוב, כשמבטי פליאה ננעצים בו וכמו שואלים למה הוא בעצם כאן. יכולתי (ועדיין) להבין מה עובר עליו: האובססיה הבלתי נשלטת לסמן “וי” על האימון של היום כביכול כדי לזכות במרווח הקלוריות של היום הזה, לצד הקושי לאכול והרצון שלא להתפתות. לצמצם עוד ועוד. הוא מודע לכול ויודע הכול. מה צריך ומה הכרחי. מה אסור וממה להימנע.

שמחת החיים שבה אליו

באחד הבקרים החלטתי להציע לליאור להצטרף אלי לחוגים בסטודיו. נראה לי שהאימון בקבוצה יעניק לו את שמחת החיים שנעדרת ממנו כל עוד הוא מתאמן לבדו. הסברתי לו שהגיוון בסטודיו רב, שהקבוצות דינמיות, ושכך אנו זוכים לאימון מקצועי וחווייתי בחברותא ובשמחה. ליאור ביקש לחשוב. לבסוף החליט להצטרף, ומהר מאוד הוא השתלב והפך לחלק בקבוצה. אף כי מרביתנו מבוגרים ממנו בגיל, עדיין ההתמדה לאימון החוויתי חיברה בין כולנו.
ליאור התחיל זה מכבר את שנת השרות הלאומי שלו. הקשר שנוצר בינינו מביא אותנו לשיחות בוקר במכון הכושר תוך כדי אימון, כשאני מצדי משתפת אותו ומייעצת לא אחת מתוך הניסיון הרב שיש לי עם בני נוער ובני העשרים פלוס. השאיפה שלי היא לראות את ליאור מחייך, ולצפות בו מחלים באופן מלא ממחלת האנורקסיה שפקדה אותו בשנים האחרונות.