מאת פרופ' ליהוא זיסברג.
שייך לקטגוריית בצפר, חינוך ותרבות

class room. shutterstock

משרד החינוך יתקצב את בתי הספר באופן מדורג, כך שתלמידים מאזורים מוחלשים יקבלו יותר. כך הכריז שר החינוך בשבוע שעבר, והוסיף נדבך נוסף לרפורמה הכוללת שהוא מבקש ליישם. פרופ’ ליהוא זיסברג קורא לשר לזהות מראש בעיות שעלולות לצוץ בתכנית האמורה ולהתמודד עמן באופן ראוי וחכם

 

הבשורה של שר החינוך שי פירון על יישום תקצוב דיפרנציאלי במערכת החינוך בישראל במטרה לצמצם פערים בין השכבות החזקות לחלשות, זכתה לתגובות נלהבות. “תלמידים מאזורים מוחלשים יקבלו יותר”, הכריז השר. ואכן, מזמן לא שם משרד ממשלתי כלשהו את הארנק שלו היכן שפיו מפזר ססמאות יפות, כמו שקרה כאן. מיליארד שקלים חדשים וטריים מוזרמים למערכת שבמהלך השנים האחרונות טולטלה, יובשה בשיטתיות וצומצמה עד שהידרדרה ממעמד רם ונישא למעמד שנוי במחלוקת בקרב מערכות חינוך באומות המתועשות. הגדילו לעשות מקבלי ההחלטות כשהחליטו להזרים את נקטר החיים המרשרש למערכת באופן מדורג: יותר למי שמתקשה ונותר קצת מאחור, פחות למי שמסתדר גם כך. “שוויון הזדמנויות” רועמים שופרי משרד החינוך. אני חייב להודות שדמעה קטנה ופטריוטית זלגה לה על לחיי.

איבוד נכסים, כמות על חשבון איכות

אלא מה? אליה נאה ועסיסית מוגשת לציבור הרעב לתמורה כלשהי בעבור המיסים שהוא משלם, אך היא אינה נטולת קוצים. בעודנו מלאי הערכה לצעד הנועז של השר, מחובתנו לבחון כמה היבטים בתקווה שיסייעו למערכת המשוועת לעזרה להשיג את יעדיה.
נפתח ברמה העקרונית – הצעד אינו שוויון הזדמנויות, אלא אפליה מתקנת כלפי בתי ספר שידורגו בשיטה כזו או אחרת באופן שיציג אותם כנגררים מאחור. אפליה מתקנת אינה דבר רע, אך איננה שוויון הזדמנויות. פרמט נוסף שיש לבחון ברמה העקרונית (גם אם אין זה פופולרי לדון בו) הוא העובדה שכמדינה שאינה יכולה להישען כלכלית על שדות הנפט שלה, ישראל שמה יהבה על קדמה מדעית, תעשיית ידע עשירה ויוזמה הגובלת בחוצפה. נכסים אלו הם נחלתם של מי שמשרד החינוך מגדיר כ”חזקים” – אלו שלפי השיטה החדשה לא יקבלו תגבור וסיוע. נגדיר זאת כך: בשם שוויון ההזדמנויות משקיעה מדינת ישראל סכום נאה באפליה מתקנת, שבמקרה הטוב תסייע לחלק מהתלמידים להתקרב אל הממוצע אך לא תקדם מצוינות מהסוג שלו אנו זקוקים יותר מתמיד.
נמשיך ברמה המתודית. הודעת משרד החינוך לא באמת מפרטת מה יהיו הקריטריונים להגדרת בתי ספר מובילים מול אלו הנגררים מאחור. הקריטריון היחיד המוזכר הוא מיקום גיאוגרפי בגדר “צמצום פערים בין פריפריה ומרכז”. ואולם, יש פריפריה ויש פריפריה. תמצאו שם בתי ספר מעולים המעודדים מצוינות אקדמית וחברתית לצד בתי ספר המתקשים לעמוד בקריטריונים הבסיסיים ביותר של חינוך סביר. דווקא שילוב של כמה קריטריונים – כמו: מעמד סוציו-אקונומי, יחד עם רמת הישגים טיפוסית בבית הספר ומיקום גיאוגרפי – יכול לאזן הטיות המובנות בכל אחד מהקריטריונים בנפרד ולסייע בחלוקה אפקטיבית יולתר של המשאבים החדשים והיקרים הללו.
ההיבט האחרון שבו ארצה לדון נוגע לאופי שבו צפויים להיות מתוגברים חלק גדול מהמשאבים, והוא תוספת של שעות הוראה. אלא מה? בתי הספר המשתרכים מאחור הגיעו למצבם לא רק בשל התלמידים, אלא גם בשל מחסור בתשתיות ובמורים איכותיים. הוספת שעות הוראה, אם כך, היא בגדרMore of The Same ולכן לא מבטיחה בהכרח שיפור בהישגי תלמידים. יטיבו מקבלי ההחלטות לעשות אם ישקלו כיצד לתעל את תוספת המשאבים לא רק לשיפור הכמות אלא גם (ובעיקר) לשיפור האיכות.

סוף מעשה במחשבה תחילה

הצעד הנועז שנוקט משרד החינוך הוא עוד צעד מלא כוונות טובות, והכיוון הכללי מבטיח. אך בל נשכח כי כמו בכל דרך רצופה כוונות טובות, סכנות אורבות מכל עבר. רק זהירות, שיקול דעת וחכמה בתכנון התהליך וביישומו, תוך התייחסות בכובד ראש לסכנות ולבעיות שעלולות לצוף – הם שיאפשרו לכל מי שמיישם את המדיניות החדשה לספק מקסימום תמורה, שתצדיק את ההשקעה החדשה במערכת החינוך בישראל.

הכותב הוא פסיכולוג ארגוני וראש רשות המחקר, המכללה האקדמית לחינוך “גורדון”, חיפה