מאת ריקי ברוך.
שייך לקטגוריית בלוג אורח, עשרים פלוס

conversation with dinner. shutterstock

 

הילדים הבוגרים של ריקי ברוך עדיין מתגוררים עמה בבית, מטעמים כלכליים. מה זה אומר? שהשיחה השבועית המשפחתית חייבת להמשיך לרוץ, על אף גילם. כי רק ככה אפשר להתגורר בנחת תחת קורת גג אחת

 
קמפיין השיחה השבועית של “עשר פלוס” החזיר אותי לשיחות המהותיות שאני מקיימת עם ילדיי הגדולים. הם אמנם חצו זה מכבר את גיל עשרים, אך עדיין מתגוררים עמנו בבית – והצורך בשיחה פתוחה וגלויה לא פוחת עם השנים.
אני אמנם נזהרת מלקבוע חד משמעית שהילדים של היום מתבגרים מאוחר יותר, אך בה בעת יודעת שיש פרמטרים מסוימים בחייהם שנשיאה באחריות נדחית על ידם שוב ושוב. בני העשרים פלוס נהנים כיום מכל העולמות: מותר להם לצאת להשתובב בפאבים כמו בגיל 20, אבל הם גם יכולים לשבת בבית ההורים ולעשות ככל שעולה על רוחם. איך שלא נתבונן על כך, המצב הזה לא תמיד פשוט להורים. לחיות עם ילדך הבוגר תחת קורת גג אחת ולהיות הורה סמכותי זו משימה שהחוקים שלה אינם תמיד ברורים לכל הצדדים. יוצא אפוא שגם אצלנו, בבית שבו מתגוררים באופן קבוע בת נשואה ובעלה ובן צעיר בן 26, חייבים להישמר סטנדרטים שלא נכון להתפשר עליהם.
את שיחות המשפחה שלנו אנו מקיימים לרוב בארוחת שישי של לפנות ערב. מדי שבוע אנו מסבים לשולחן לארוחה המשותפת ומשוחחים על חוויות השבוע של כולם בפתיחות ובהנאה. אבל יש גם שיחות אחרות…

“מבלים, תכף נחזור”: נירית צוק על השיחה השבועית שלה בחמישי בשבע 

 
 עוד ב”עשרים פלוס”: הייתם מוותרים על קפה בבית-קפה טוב רק בגלל שבתכם ביקשה? 

ראיון חגיגי עם ג’קי לוי:  “הדור של היום הוא המושמץ ביותר, אבל זה אחלה דור”

קורה לא אחת שהשיחה המשפחתית שלנו גולשת לנושאים שיש לתת עליהם את הדעת – על פי רוב מהמקום שלי, כאמא שהנטל על כתפיה רב ממה שאמור להיות. נכון, ילדיי אמנם מחויבים לשעות עבודה ארוכות (יוצאים השכם בבוקר וחוזרים לעתים בשעות מאוחרות), אך יחד עם זאת לא יכולתי להמשיך להבליג ולהתפלש בתסכול שבו הייתי שרויה. לכן, ביקשתי מהם, למשל, להתחיל לכבס את מסות הבגדים שהם מעמיסים על סל הכביסה בחוסר מצפון משווע. בשלב ראשון פתחתי קובץ וורד, ורשמתי בו את כל ההנחיות הנדרשות לכל סוג של כביסה. צילמתי את חזית המכונה – את כפתורי ההפעלה – הוספתי את התצלום לקובץ, הדפסתי והצבתי מעל מכונת הכביסה. הטענה “לא ידענו איך להפעיל את המכונה ולאיזה סוג בגד” כבר איבדה מהתוקף שלה, וההחלטה יצאה לדרך. כבר בשבוע הראשון הבקשה שלי נשאה פרי, והרגעים שהייתי ניצבת מול סל כביסה גדוש ולא יודעת ממה להתחיל הלכו ופחתו עם הזמן.
באותה הדרך נפתרה עבורי חוויית הבקרים הלא סימפתית, לאחר שעייפתי מלהתעורר להררי כלים מסעודות הערב המאוחרות של ילדיי. בשיחה השבועית שקיימנו הסברתי להם באופן שאינו משתמע לשתי פנים שאיני מוכנה עוד לקום למטבח הפוך ולכיור גדוש כלים, הגובה ממני שעת עבודה מיותרת עוד לפני ששתיתי את הקפה הראשון של הבוקר. ביקשתי להשאיר מטבח מסודר, כיור נקי ושקית זבל קשורה בפתח הדלת. והנה, גם הפעם הבקשות שלי נשאו פרי. הבקרים הפכו פניהם, ועד היום ילדיי שבים ושואלים אותי: “ראית איזה מטבח נקי השארנו הבוקר”?
אני מאמינה בדרך של בקשה במקום בדרך של תלונה. למדתי שאם אנחנו מדברים ומבקשים באופן ברור (ולא רק מתלוננים) – אנחנו חוסכים ל”יחד המשפחתי” שלנו הרבה חילוקי דעות, ויכוחים מיותרים ותסכול ומצליחים ליצור הבנה גם במציאות שלא תמיד קלה עבור כל הצדדים. בוגרים המתגוררים בעשור השלישי בבית ההורים מטעמים כלכליים צריכים לשאת באחריות מוחלטת על הפרמטרים השונים בחייהם, לא רק בקריירה ובלימודים. אנו ההורים אמורים לתת את חגורת הביטחון, אך בוודאי שלא על חשבון סדר היום וההנאות של חיינו. שיחה משפחתית משותפת אחת לשבוע (או יותר) מאפשרת לכל בני הבית ליצור מצב של win-win – מנעימה ומשפרת את הזמן של כולנו.