מאת נירית צוק.
שייך לקטגוריית בלוגים, הטור של נירית

 

שיר הסלפי הוא שיר מצחיק בעיניי, שיר קליט ופרודי על תרבות בני הנוער. אבל האם הילדים הצעירים שאמורים לצפות בפסטיגל יבינו בכלל שמדובר בפרודיה? האם הם מספיק בשלים וביקורתיים להבין את המסר? במקום לנחש אם כן או לא, פשוט בדקתי – על ילדים בגילים שונים

 
זה לא סוד שהילדים שלנו שקועים בעצמם. כל הורה ממוצע יודע שהילד שלו עסוק 24 שעות ביממה בו עצמו. הילדים של היום חיים את חייהם דרך הסלפי. הם מתעדים את עצמם בכל רגע נתון, עורכים את התמונה, מתלבטים איך להעלות אותה כדי שייראו הכי מדהים שיש, ואז מעלים אותה לאינסטוש או לסנפצ’ט. פייסבוק, אגב, כבר מזמן לא עושה להם את זה, (ואם אתם עדיין שם בגלל שאתם חושבים שהילד שלכם שם אז אתם ממש אבל ממש לא מעודכנים).

הם אכן מכורים לעצמם

אחרי שהילדים שלנו מעלים את התמונה שלהם הם מתחילים לספור. הנה, אתם יכולים לשמוח ששיעורי המתמטיקה נשאו פרי. הם סופרים את הלייקים שהם קיבלו, ולפי זה נקבע מצב רוחם לאותו יום. אם הילד שלכם נחמד ומחייך (למסך כמובן) ,אתם יכולים לצאת מנקודת הנחה שהוא קיבל הרבה הרבה לייקים. אם הוא עצבני ושפוף, סימן שהלייקים לא המריאו, והוא יסיק את המסקנות המתבקשות לפעם הבאה שבה הוא יעלה תמונה.
אני מודה שלא כל בני הנוער הם כאלו, אפשר אפשר למצוא את הילדים השונים בקשת רחבה של התנהגויות: כאלו שמכורים לעצמם לחלוטין, לעומת כאלו שעדיין קוראים ספרים והרדיפה אחר ה”אני” והעצמי לא באמת מעניינת אותם. אבל בואו נודה שהרוב המכריע נמצא איפשהו באמצע. כלומר, רוב הילדים ובני הנוער כיום מכורים לעצמם. ולכן כל אחד מהם עסוק, במשך רוב שעות היום, בעצמו ובהעלאת תמונותיו. ומבחינתו אלו הם חייו. במסגרת זאת, אני חייבת לציין, כי האמירה בסיום שיר הסלפי, זאת שפונה אל בני הנוער ובעצם אומרת להם: המסיבה היא כאן ועכשיו, תחיו את החיים, תעזבו קצת את הסלפי – בהחלט במקום.

בני העשרה מבינים את הרעיון הכללי

כבר אמרתי שהשיר שעשע אותי, אבל אחרי שהשתעשעתי בהחלט התחלתי לדאוג. לא היה לי ברור האם מה שאני מבינה כצופה בקליפ (שיש כאן ביקורת ופרודיה) הוא המסר שגם הילדים שלי יבינו. לשם בירור העניין קראתי לשני ילדיי המתבגרים, והראיתי להם את הקליפ (לכל אחד בנפרד, ולשניהם יחד). אז קודם כל הסתבר ששניהם כבר שמעו עליו. להפתעתי, בתי הגדולה (בת 15) הבינה את האמירה הכללית אבל לקחה את זה למקום קצת אחר. היא טענה שיש פה אזהרה לילדים שלא יתנהגו ככה כי הם ייראו מטופשים, ובסופו של דבר יפסידו הרבה דברים כי הם לא מבינים שהם עסוקים רק בעצמם. לשאלתי האם היא רואה שזו פרודיה היא הגיבה בתמיהה. זה בכלל לא נראה לה מצחיק.

הילד (בן 11) הגיב אחרת. הוא אמר שהקליפ קצבי אבל לא משהו (לטענתו גאנגם סטייל הרבה יותר קצבי), ואני חייבת לציין שהוא בכלל לא הקשיב למילים אלא עניינו אותו רק המוזיקה והריקוד עצמו. בפעם השנייה שהשמעתי לו את השיר הוא אמר שאולי הם קצת צודקים, אולי זה באמת ככה – אבל גם מבוגרים עסוקים כל הזמן בנייד שלהם, וגם הם עושים “סלפי” ללא הפסקה. אבל התגובה המדאיגה ביותר הייתה של ילדה אחרת שהצקתי לה – רק בת שמונה – שהסבירה לי שמדובר בשיר מדליק. הכל היה בעיניה מושלם: הלחן, התלבושות, הכוכבים שמציגים את השיר, וכמובן גם המילים. מתגובתה נשמע שהיא חושבת שזה סוג של מדריך סודי לחיי בני הנוער, בטח לא פרודיה. מעין שיר מחתרתי שמעודד אותך לצפות ולהתנהג בהתאם. ורק שלא נשכח – הצופים בפסטיגל הם סביב גיל שמונה יותר מאשר בגיל העשרה, כמו ילדיי.

 דרושה הכוונה הורית לילדים הצעירים

הקהל שצופה בפסטיגל מורכב רובו מילדים בבית ספר יסודי ולא מבני נוער. ואם ילדה בת שמונה חושבת שזה שיר “מגניב” כי ככה כולם מתנהגים אז מה בעצם עשינו פה? האם בסופו של דבר נקבל את הפרודיה הזאת הפוך על הפוך ובעצם המסר שיועבר בה יהיה: ככה מתנהגים בני הנוער, וכדאי לכם לחקות אותם? האם זה מה שאנחנו רוצים? דור שלם שגדל על הסתכלות עצמית ועסוק רק במה שמעניין אותו, ומונע מהתחושה של כמה אוהבים אותי או לא אוהבים אותי, ואינו מתעניין בדברים חשובים באמת?
כנראה שהפתרון היחידי לתופעה הזאת הוא הכוונה הורית. אין מנוס מלומר בקול רם שאין אף אחד אחר שיעשה את העבודה בעבורנו. וגם אם אתם חושבים שמדובר בסך הכל בשיר קליל, ולא צריך לעשות עניין, כדאי שתגידו מילה או שתיים לילדים. כזאת שמבהירה להם שלמרות כל ההתלהבות הרי – יש פה בדיחה, על חשבונם. ברגע שנגיד להם את זה בקול רם, נצביע על המלך העירום ולא נחשוש להיראות הורים “לא מאגניבים”, אולי אז, לאט לאט, ייפול האסימון ומשהו בדור הבא ילך וישתנה. אולי כך גם נכין את ילדינו לצפייה ביקורתית יותר ולהבנת מסרים סמויים – כבר בגיל שמונה. נראה שאין ברירה אחרת.

 לכל הטורים של נירית צוק

בנות עשרה וסלפי – שילוב קטלני