“ילדה בת 13 במין קבוצתי עם בנים בוגרים ממנה לא ‘מקיימת יחסי מין’. לא, אין מדובר באורגיה מטורפת – כזו שמיטב בני הנוער שלנו רואים בסרטים פורנוגרפיים, ואולי גם עשויים לדמיין כשהם נתקלים בכותרת חדשותית בנוסח ‘פרשת מין'”. הילה פינקלשטיין מתקוממת, בצדק!
השבוע אפשר היה למצוא בין הכותרות גם כותרת על “פרשת מין”. ” קבוצת נערים בני 14-15 קיימו יחסי מין עם בת 13 הלומדת בבית הספר שלהם” . הכותרת הופיע באתרי חדשות, בעיתונים וגם במהדורות. שוב ושוב חזר המונח “פרשת מין”. אותי זה מקומם!
זו לא פרשת מין. זה אונס. בואו נראה מה קרה כאן: ילדה בת 13 במין קבוצתי עם בנים בוגרים ממנה לא “מקיימת יחסי מין”. היא לא מסוגלת ליהנות, היא בטח לא יוזמת את החוויה ואינה מספיקה לעכל מה בכלל קורה לה. לא, אין מדובר באורגיה מטורפת – כזו שמיטב בני הנוער שלנו רואים בסרטים פורנוגרפיים, ואולי גם עשויים לדמיין כשהם נתקלים בכותרת חדשותית בנוסח “פרשת מין”.
הטכנולוגיה היא לא הבעיה
יש מכנה משותף אחד לכל המקרים שמתפרסמים בזמן האחרון, ולעתים קרובות מדי. בכולם קבוצת נערים קיימה יחסי מין עם ילדה – ובתוך כך הנערים צילמו, הפיצו וברגע אחד גמרו את החיים לה ולבני ביתה. הפרופיל הממוצע של הילדה במקרים הללו הוא בדרך כלל של ילדה חלשת אופי, לעתים גבולית בתפקודה, הזועקת לתשומת לב ולאהבה. לפעמים היא מאוהבת באחד הבנים והוא משכנע אותה לשתף פעולה, ולפעמים היא כל כך רוצה שיאהבו אותה שהיא מוכנה לעשות מה שאומרים לה.
בדרך כלל היא לא צועקת. אבל אין לכך שום קשר למידת הפגיעה בה. והטכנולוגיה? היא פשוט משרתת היטב את העמקת הפגיעה, את עוצמתה. האפשרות לצלם ולהפיץ סרטון זו רק הגרסה המשופרת והמשודרגת של “לרוץ לספר לחבר’ה” . אבל הטכנולוגיה היא ממש לא הבעיה.
הבעיה היא חברתית ועמוקה הרבה יותר, ולא נוכל להמשיך לעצום עיניים ולהתעלם ממנה. הבעיה מתחילה מכך שהרבה מאוד בנים (וגם בנות, אגב) חשופים לתכנים פורנוגרפיים, וגיל החשיפה הזה רק הולך ויורד. די בלחיצה אחת בסמרטפון שלהם כדי להגיע לסרטון שבסיוטים שלכם לא חשבתם שהילד שלכם יראה. והם לא באמת מסוגלים להבחין בין הפנטזיה שנמכרת להם בסרטון לבין המציאות. הם חושבים שההתנסות המינית בגיל צעיר הופכת אותם ל”גברים” בוגרים, כי אף אחד לא הסביר להם שום דבר על מין. הם לא יודעים כלום על מיניות של נשים ונערות, והחינוך המיני שהם ספגו מסתכם באותם סרטים מעוותים שהם רואים בקלות בלתי נסבלת. אז הם רוצים להתנסות, הם רוצים גם – כמו בסרט. מכיוון שהם לא באמת מעזים להציע מין או לנסות לפתח מערכת יחסים זוגית ורומנטית עם בנות גילם המקובלות, הם מחפשים ילדה חלשה וגם עושים זאת בקבוצה. כך, גם אם אחד מהם חושב לרגע שזה לא מוסרי או לא נכון, הלחץ החברתי כבר יגרום לו להיסחף עם העדר, לשתוק ולשתף פעולה.
זו בעיניי הבעיה העיקרית שלנו – מבחינה חברתית, תקשורתית ואפילו חוקית. כי עד כמה שהמעשים נוראיים, הנערים עצמם לא חושבים שהם פוגעים. הם לא מודעים לחומרת המעשים שלהם. מבחינתם “הילדה מסכימה”, והם בסך הכול “משחקים איתה”. בדיוק מאותה סיבה (ומעוד כמה סיבות, אבל לא ניכנס אליהן) ההורים שלהם מגוננים עליהם. בשל המורכבות החוקית והמשפטית שמתלווה למקרים האלה, הם ברוב המקרים לא מגיעים לידי כתבי אישום. לבית המשפט קשה להוכיח שהייתה פגיעה מכוונת, והתקשורת מצדה נגררת למכבסת מילים שאינה משקפת א המציאות, כמו: “פרשיית מין”, ו”נערים בני טובים”.
וכעת מתברר שלא רק אותי מכבסת המילים הזו מקוממת. באחרונה הוקמה קבוצה בפייסבוק שמציבה בפניה כמטרה לשנות את דעת הקהל, באמצעות הבלטת מכבסת המילים התקשורתית. המטרה היא להגביר בקרב הציבור את המודעות לחשיבה המעוותת שמתגבשת בחברה בעקבות אופן הסיקור של הפרשיות האחרונות – סיקור הנמנע מלהשתמש במונח “אונס” ומעדיף על פניו את המונח “פרשיות מין”. קבוצה זו, הנקראת “קוראים לזה אונס”, תופסת תאוצה ופרסום במהירות, ואני מקווה מאוד שהיא תשיג את מטרתה ותצליח לשנות, ולא במעט, את השיח הציבורי.
להורים יש אחריות?
בואו נתחיל מכך שנפסיק לגלגל עיניים בכל פעם שמתפרסם מקרה כזה ונפסיק להתעלם ולמלמל “לי זה לא יקרה”. אחרי פרסומים כאלה, אנחנו חייבים לדבר עם הילדים. עם הבנים ועם הבנות כאחד.
זהו המצב באוטופי, אבל אני מודעת לנקודות הקושי שטמונות בו. בינינו, שיחה כזו היא מביכה מדי, חודרנית מדי, ובדרך כלל נקטעת על ידי המתבגר/ת בהערה על כך שאנחנו “חופרים”, “לחוצים”, וכו’. זו הסיבה שלדעתי הפתרון חייב להגיע דווקא ממערכת החינוך הממלכתית. כן, בתי הספר צריכים לשאת באחריות על החינוך המיני של הילדים שלנו. אולי אפילו יותר מציוני המיצ”ב במתמטיקה. וזה לא בשמים. מחר בבוקר כל אחד ואחת מאתנו צריכים להרים טלפון למחנכת, ליועצת או למנהלת ולדרוש בכל תוקף להזמין הרצאה (רצוי סדנה מתמשכת) לילדים, ובמקביל – הרצאה להורים. ההרצאה תעסוק בתפיסות המיניות של בני הנוער, בחשיפה שלהם לפורנוגרפיה בגיל צעיר ובחינוך לתקשורת ולכבוד במערכות יחסים. יש הרצאות וסדנאות מצוינות ומומחים מנוסים בשפע, משרד החינוך וההורים רק צריכים להרים את הכפפה. ובואו נודה באמת: הטכנולוגיה היא לא האשמה העיקרית בסיפור הזה, היא רק מלווה דפוסים של אלימות קשה והיעדר יכולת להכיר ברגשות ובצרכים של האחר. והדפוסים המעוותים הללו, אגב, באים לידי ביטוי לא רק בפגיעות מיניות.
הכותבת היא פסיכותרפיסטית ומנחת קבוצות העובדת עם בני נוער ומשפחות. לאתר של הילה
