עוד שנה חלפה ועדיין אתם לא מנגנים מספיק טוב? קבלו את עשרת הדיברות לגיטריסט השאפתן, שיקרבו אתכם צעד נוסף להופעה הראשונה במועדון ביישוב שלכם או אפילו לאודישנים של דה וויס בשנה הבאה
הכתבה הזו מיועדת לכל אותם מתבגרים שנדבקו ב’חיידק’ הגיטרה, אבל גם להורים – כאלה שהתחילו לנגן בצעירותם אבל לא הלכו עם זה עד הסוף, ונתקעו בשלב הפנטזיה על היום שבו ינגנו יחד עם הילד בגיטרה חשמלית.
ושוב אתם מבטיחים לעצמכם שהשנה זה יהיה אחרת. שלא תזנחו את האהבה הזו ותשקיעו יותר זמן בשינון האקורדים. אבל מה? אתם מוצאים את עצמכם בדיוק באותו מצב: יושבים בחדר, הראש מוחזק בין הידיים, מנסים להפנים את האקורדים של “וונדרוול” של אואזיס ולנגן אותם פעם אחת ברצף; עדיין לא יודעים מה משמעות כפתור ה”קונטור” במגבר שלכם; עדיין בוהים בספר הסולמות שיושב יפה על הסטנד כבר כמה שנים וטרם פתחתם אותו; עדיין אין לכם מושג מה זה “מודוס”, ובעיקר מה זה “מיקסולידי”; עדיין מוותרים לעצמכם בכל מה שקשור לפאלם-מיוטינג ולעבודת מפרט משכנעת; האצבעות שלכם זועקות מכאב, עדיין לא הצלחתם לארגן לעצמכם הופעה אפילו במתנ”ס של יסוד המעלה, וחוש הקצב שלכם מזכיר את זה של פנסיונר עם רגל מעץ. מתביישים? בצדק.
בואו נשים את המיתרים על השולחן – ככה זה לא יכול להימשך. תשע”ד כבר יצאה בחוץ ותשע”ה נותנת בראש. אוטוטו יום כיפור, זה הזמן לריאליטי צ’ק.
מהו טיפול באמצעות מוזיקה?
10 גדג’טים לוהטים לבני נוער
תופעה: נערות שורטות וחותכות את עצמן
אם אתם לא משתתפים ב”אקס פקטור” או ב”דה ווייס” ואתם גם לא אריק קלפטון, זה הזמן לחשבון נפש ורחמים עצמיים, בה בעת שאתם נזכרים במיליוני רגעים של הזדמנויות גיטרה מוחמצות. הנה מצאתי לכם פסוק שלא נכנס לתנ”ך: “ויהי בימים ההם, אין רוק בישראל. וירא המורה לגיטרה כי כלתה הרעה אל העם, ויעל אל ההרים, וישב תחת הצאלון, ויחקוק בלוחות אבן שמצא שם את עשרת הדיברות לגיטריסט השאפתן. ויירד מההר טופף בעקביו, וכל העם רואים את הקולות ושומעים את המראות, וימלאו בני ישראל את הכתוב בלוחות דיבר אחר דיבר, ויהפכו בני ישראל לגיטריסטים מעולים, וכשול לא ייכשלו עוד באודישנים. וישפרו את יכולותיהם ואת גישתם בתוך שנה אחת., וירא המורה הוותיק ויאמר: הסירו האבק מגיטרתכם ותעל שוועת הדיסטורשן השמימה, והשכנים לא ידעו עוד שקט. ויאמרו אמן”.
ואלה הם עשרת הדיברות לגיטריסט השאפתן:
1. גייס זמר ללהקה
כן, אתה הגיטריסט. הפסק לחשוב שאתה מסוגל לעשות הכול לבד, אתה צריך ‘פרונטמן’. נכון, זמרים הם עם בעייתי, אבל בלי אחד כזה הנגינה שלך משולה לגיהינום אינסטרומנטלי – כל הזמן תצטרך להתרכז במיליון דברים. אי אפשר לזוז, אין אוויר. אנשים אוהבים מוזיקה עם מילים (בעברית – שירים) – ככה זה. והמעגל הראשון למציאת זמר הוא מעגל החברים שלכם. תנו להם סיבוב על המיקרופון, יש מצב להפתעות. חבר לכיתה שנראה כמו חנון עם תעודות יכול להיות הג’ק ווייט הבא, או לפחות מוקי. רק אל תשכחו את הסגנון של הלהקה, שלא תצאו למשל בטעות ג’אזיסטים עם זמר שנראה כמו ההוא ממגאדת’. ואם מעגל המכרים לא מנפק את המוצר הרצוי, תמיד אפשר לפרסם מודעות קטנות במקומות הנכונים – זה הצליח בעבר עם כמה הרכבים. רק כדאי להיות בררניים, כי הדבר הבא שיגיע עלול לחלוק איתכם את החיים ב-20 השנים הבאות, כולל כתיבת להיטים, נסיעות בוואן ומעריצים.
2. קודם אואזיס, אחר כך זפלין
נחמד שאפשר לקרוא ולנגן הכול מחוברות הטאב, ושיש אנשים טובים שמוציאים בשבילנו את כל הסמטוחה מהצלילים המתנחשלים של ואן הלן, אבל למה שלא תנסו מפעם לפעם למצוא את זה בעצמכם ולפתח קצת את השמיעה המוזיקלית שלכם? הרמוניקס, סולואים, שלישונים וכל הג’אז הזה. ואם זו נראית לכם משימה כבדה, כמו להזיז מגבר מארשל, התחילו בקטן – ריפים (רצף אקורדים קצר וקליט החוזר על עצמו) פשוטים כמו “טין ספיריט” של נירוואנה או אקורדים בכיוון של “ליב פוראבר” של אואזיס. אחרי קצת ניסוי וטעייה יתחילו לצוץ מבנים והדברים יסתדרו לכם, ואז כבר תוכלו לעבור ל”בלאק דוג” של לד-זפלין או “פאט ליפ” של סאם 41. רק שברגע שתגיעו לרמה טובה בנגינה מתוך שמיעה אני אהיה מובטל, אז אל תעבדו קשה מדי.
3. התיידד עם הציוד שיש לך
אתה עולה על הבמה, תופס את הגיטרה, הקהל משתולל, אתה דופק את האקורד הראשון – וזה נשמע כמו פעייה של כבשה בדיר חזירים. האקורד השני כבר מזכיר צליל של סמרטוט רטוב שצולל בדלי של ג’יפה. “לא שומעים!”, צועק מישהו מהקהל. אתה מצית פנס כיס ומתחיל להזדמבר בחושך עם כל הכפתורים האלה של המגבר, בלי להבין מה אתה בדיוק עושה שם. תאמינו לי, שיט כזה קורה כל הזמן.
בהחלט ייתכן שבבית כיילת את המגבר המצוין שלך לאחלה סטינג שמוציא שאגה של אריה, אבל כמה תזוזות לא מכוונות בדרך להופעה וסאונדמן לא רגיש יכולים לעשות שמות בסאונד שלך. חוקי הבמה מכתיבים גם שפדאלים הפועלים על בטריות ישבקו, מיתרים ייקרעו ומפרטים יתפקעו – ואם לא תפתור את הבעיות האלה במהירות, הקהל שלך יתחפף במהירות. אז הנה לך עצה שקולה ואחראית: בלה יום שלם עם הציוד שלך. אתה אמור לשלוף מהמגבר שלך כל סאונד שהוא תוך שנייה וחצי, לדעת את סדר הכבלים והאפקטים, לשלוט בבורר הפיקאפים (הטוגל סוויץ’) ולדעת איזה מהם מתאים לסולו ואיזה לקצב, וגם להיות מסוגל לקמבן מפרט חדש במיידי אם הפלת את הקודם. להיות גיטריסט טכנופוב זו פריבילגיה שלא שמורה לך. אז אם אתה עדיין חושב שפלויד רוז הוא האח החורג של אקסל, הגיע הזמן להתחיל לטחון.
4. קנה מטרונום
אם אתם נוהגים לנגן לבד, רק עם עצמכם, כמעט בטוח שאתם חיים באשליות שנגינת הקצב שלכם טובה עד משובחת. בזזזזזז – טעות! כולם מרגישים כמו פיט טאונסנד כשהם מכסחים את הגיטרה שלהם בבדידות מזהרת. אבל האתגר האמיתי הוא לעקוב אחר מקצב קפדני וחסר רחמים, יחד עם שאר הלהקה, ולא לצאת ממנו אפילו לשבריר שנייה. כאן נכנס המטרונום לתמונה: חילופי אקורדים חלקים יותר, פאוור-קורדס כואבים יותר, היכרות עם מקצבים, ביטחון בנגינת סולואים, ועוד ועוד – כל אלה הם הצ’ופרים המחכים למי שיעבוד צמוד למטרונום מעכשיו והלאה. בילוי של כמה דקות בכל יום עם הקופסה המתקתקת, וגם אתם תוכלו לשבור בלי שום בעיה לסולו על מקצב מתחלף של 7 ו-6 שמיניות בסגנון ראגטיים שאפל, מה שזה לא יהיה.
5. למד כל יום אקורד חדש
טוב נו, תגידו, כמה אקורדים חדשים כבר אפשר ללמוד? אז דעו לכם שאם תנגנו אקורד אחד בכל שנייה, תסיימו את כל האקורדים האפשריים עלי גיטרה בעוד כ-11 אלף שנה – כך שבהחלט יש סיבה טובה להתחיל היום. הפאנקיסטים ודאי יסתייגו, אבל לאסכולת “שלושה אקורדים ויש להיט” כבר אין אותו כוח שהיה לה בעבר. אל תבינו אותי לא נכון, אני עצמי עדיין כותב שירים בשני אקורדים, והמעבר הזה בין G ל-D עדיין נשמע נפלא בדיוק כמו ברגע שאיש המערות הקדמון המציא אותו. אבל היום, אם אין לך חוש מיוחד לכתיבת מלודיות מבריקות, הדבקות הזו בשלושה אקורדים היא הדרך הבטוחה להפוך לקלישאה מוזיקלית.
האם ידע של אקורדים מורכבים יותר ישפר את יכולת הכתיבה והנגינה שלכם? בואו נראה: אם כל השירים שלכם נשמעים די דומים, או שאפשר לחלק אותם לארבעה סוגים (עצוב, שמח, איטי ומהיר) – פעמוני האזעקה צריכים להתחיל לצלצל. סימפטומים אחרים למאותגרים אקורדית כוללים התקפות פאניקה ברגע שאתם עוברים את השריג החמישי, נגינת אותם אקורדים פתוחים כמו הגיטריסט השני בלהקה וצורך פתולוגי לבצע קאברים של גרין דיי. נשמע מוכר? יאללה, לקנות ספר אקורדים (או לפחות משהו של יוני רכטר).
העצה שלי: עבדו באופן שיטתי. נסו ללמוד את שיטת CAGED, מצאו למשל את אקורד A לאורך כל הגריף. אחר כך את כל ה-A מינור, וכן הלאה. אחרי זה נשאר לכם בסך הכול ללמוד את כל הווריאציות – עם ה-7, ה-9 וה-13 – בכל הפוזיציות האפשריות. “פיס-אוף-קייק”. אחרי שתתחילו לשחות בחומר נסו לשלב איזה חצי-מוקטן בשיר הבא שתכתבו – צפויות לכם כמה הפתעות מרעישות.
6. צא מקופסת הבלוז
בימים שהסולואים נוגנו על צליל אחד (נירוואנה ושות’), לימודי התיאוריה המוזיקלית היו פופולריים בערך כמו מרילין מנסון במיסה של יום ראשון בכנסייה. חבל, כי אפילו מנה זעומה של תיאוריה והבנת הנקרא יכולה לפתוח בפניכם את נפלאות הצוואר ושריגיו. לא מדובר דווקא בלנגן את הטוקאטה והפוגה של באך מקריאה ראשונה, אלא בזיהוי תבניות, הבנת דפוסים (למה צלילים מסוימים מתאימים כסולו על אקורדים מסוימים ואחרים לא), איך משתמשים בחוקים ואיך שוברים אותם. תיאוריה פותחת אפשרויות, גם אם לא מנצלים אותן בסופו של עניין. כשאתם מנגנים ריף, התחילו לחשוב – באיזה אקורד אני, ועל איזה סולם לאלתר את הסולו. רק אל תצעקו למתופף “מודראטו” באמצע השיר, כי אז אני לא אהיה אחראי לתוצאות.
7. כתוב 10 שירים חדשים בשבוע (וזרוק 9 מהם לפח)
זו לא עצה שלי, אלא של בוב דילן. הגאון חישב ומצא כי 90 אחוזים מהתוצרת שלך היא זבל מדורות מעלה עשן, ורק עשרה אחוזים מתוכה שווים משהו. אולי. הפתרון? לכתוב הרבה, ולזרוק לפח כל מה שמהרגע הראשון נשמע כמו “פילר”. כמו שנואל גלאגר מאואזיס אמר פעם: “בגיל 15 כתבתי הרבה שירים גרועים, בגיל 16 זה היה כבר קצת יותר טוב. המשכתי לכתוב, עד שבגיל 23 כתבתי כבר כמה שירים לא רעים בכלל”.
8. התחל להזיע!
לידה? פחחחחח… בכל מה שנוגע לכאב, אפילו סולואים אינסופיים של זאק וויילד לא כואבים כמו הפעמים הראשונות שבהן תלמיד גיטרה צעיר מנסה לעשות אקורדים עם “גשר” (בארה). אך למרבה הצער, אם לא תבנו לעצמכם בסיס מוצק של כוח פיזי וגמישות אצבעות, חלומותיכם הגיטריסטיים-מוזיקליים יישארו בגדר פנטזיה לא ממומשת. אין פה קיצורי דרך או להטוטי קסמים. כדי לנגן גיטרה כמו שצריך יש לעבור מסלול ארוך של חזרה קפדנית ומפרכת על טכניקות היסוד. אז התחילו לחרוש אקורדים עם גשר, טחנו עבודת מפרט, עשו מיוטינג כמו דיימבג מפנטרה, מתחו את האצבעות כמו ואן הלן ואת המיתרים כמו אנגוס יאנג, התאמנו, התאמנו והתאמנו עוד קצת – ורצוי עם מגבר, כדי לשמוע את המגוון העשיר של הטעויות והפספוסים שתעשו. כשתצליחו לנגן את “באסקט קייס” של “גרין דיי” בעיניים עצומות (בלי להציץ!), נתחיל לדבר.
9. שנה כיוון: נסה כיוונים חדשים
כיווני גיטרה “אלטרנטיביים” הם ממש קוץ בתחת. הם קשים לתרגום לטאב, משנים לך את צורות האקורדים ופוזיציות הסולמות, וגורמים לקריעה של G Strings. למרבה המזל, יש לכל זה גם צד מואר – כתיבת שירים מעניינים ומקוריים הופכת למשימה שכל ילד יכול לעמוד בה.
כשאתה מכוון את הכלי שלך ל-D או G טיונינג, או לאחת הווריאציות החביבות על קית ריצ’ארדס, ג’ימי פייג’ או הגו-גו דולז, אתה מרגיש כאילו אתה מנגן בכלי אחר. האקורדים המוכרים נעלמים, המרווחים מתעוותים, וצלילים שמעולם לא חלמת להגיע אליהם נמצאים לפתע בטווח המוגבל של אצבעותיך הגמלוניות. בהתחלה זה עלול להיראות מעט מפחיד, אבל תוך זמן קצר של תרגול טיונינג מוזר או שניים, אתה כבר תוכל לכתוב ריפים ושירים כמו שמעולם לא כתבת קודם לכן. יאללה, קנה סט מיתרים להחלפה.
10. שנה סגנון: נגן סגנון אחר
אוקיי, אתה במהות שלך רוקר. או מטאליסט. או נגן חתונות. אבל האם אי פעם תהית מה בדיוק הקטע של הג’אזיסטים או אנשי הקלאסיקה? משתלם לעצום את העיניים או לסתום את האוזניים כשמחפשים השראה (הרוק עצמו יוכיח, הוא הרי שואב מכל הבא ליד): כי ככל שתספוג יותר השפעות, כך יגדל הסיכוי שתמצא את הקול המיוחד שלך כנגן ומוזיקאי. הקשב כמה שיותר למוזיקה, בלי קשר לסגנון. תראה שזה יצית בך את הדמיון.
שתהיה שנה מוזיקלית נפלאה לכל הגיטריסטים בכל הרמות ובכל הגילאים (וגם לכל השאר)!
