fbpx

מי כאן המלך: למה רוב “מלכי הכיתה” הופכים למבוגרים לא מוצלחים?

The head of the class. shutterstock

 

הממצאים של מחקר שבדק מה קרה ל”מלכי הכיתה” בבגרותם יפתיעו אתכם: אותן התנהגויות שהפכו את בני הנוער למקובלים על חבריהם, הן אלה שגרמו להם להפוך למבוגרים לא מתפקדים. למה זה קורה, ואיך תחושת הערך העצמי משפיעה על המעמד החברתי?

 
למלך הכיתה שלי בתיכון קראו עופר. הוא היה מושא הערצתם של הבנים והבנות בכיתה – ילד יפה, תלמיד מצטיין, ספורטאי, חבר בתנועת הצופים, יו”ר מועצת התלמידים, ותמיד מוקף חברים וחברות.
לימים, לאחר כ-30 שנה, פגשתי בו בכנס המחזור של בית הספר התיכון. סיקרן אותי לדעת מה קרה איתו מאז, במה הוא עוסק, האם הקים משפחה. אחרי הכול, מזווית עיניה של נערה בת 15 לא היה לי ספק שעופר יגדל להיות “מישהו” – מרצה מבוקש באקדמיה, פוליטיקאי או איש עסקים. אבל התבדיתי. עופר לא הפך לפוליטיקאי, גם לא לאיש עסקים או למרצה. הוא עבד ככתב בעיתון מקומי, גרוש פעמיים, והתגורר בדירה שכורה וחיפש עבודה נוספת להשלמת ההכנסה.
נזכרתי בעופר לאחרונה, כשקראתי את תוצאות המחקר שהתפרסם בכתב העת
CHILD Development, שערך ג’וזף אלן, מרצה לפסיכולוגיה באוניברסיטת וירג’יניה. מסקנת המחקר מפתיעה: “ילדים מקובלים הופכים למבוגרים לא מתפקדים”.

המהפך: בגיל 13 זה הרשים, כעת זה פתטי

המחקר בראשות אלן עקב במשך כעשור אחרי 184 ילדים בני 13. חלק מהילדים, המקובלים שבהם, היו מושא הערצה עבור חבריהם. הבנות, “מלכות הכיתה”, יצאו עם חבר המבוגר מהן, התאפרו והתנהגו כמו נשים בוגרות. הבנים לעומתן גנבו בירות וקונדומים, ברחו מבית הספר, התפלחו לקולנוע והתגאו בכך. הם נחשבו “מגניבים” בעיני חבריהם – בעיקר כי הפגינו אומץ, תעוזה וביטחון.
אולם כאמור, המחקר מוצא כי הילדים שהיו מקובלים ונחשבו “מגניבים” בגיל ההתבגרות לא הצליחו במיוחד כשבגרו, ומעמדם דווקא התערער. נראה כי הניסיונות המוקדמים להתנהג כמבוגרים פגמו בהתפתחותם החברתית, בהשוואה לחבריהם. אותם מתבגרים היו עסוקים בניסיונות להרשים ולזכות בפופולריות באופן שלילי וקיצוני, והחיפזון שלהם לסגל לעצמם התנהגויות פסאודו-בוגרות דווקא הקשה עליהם בהגיעם לבגרות. כך למשל, רבים מהם התקשו לקיים מערכות יחסים יציבות. 48 אחוז מהם המשיכו להשתמש בסמים ובאלכוהול גם כמבוגרים, וחלק מהם אף פנו לפעילות עבריינית. רובם עדיין מרגישים צורך להרשים בהתנהגות חצופה ונועזת – כזו שפעם זיכתה אותם בהערצת חבריהם, ואילו היום מזכה אותם דווקא בהתייחסות מזלזלת (נראים פתטיים, כאילו נתקעו בגיל 13).

התנאים לתפקוד חברתי: אמונה, אומץ ואופטימיות

עופר, חברי מהתיכון, אינו דומה כלל ל”מלכי הכיתה” המתוארים במחקר. הוא לא השיג את הפופולריות שלו באמצעות התנהגויות שליליות וקיצוניות, הוא לא שתה אלכוהול ולא נגע בסמים. להפך. הוא נתפס בעינינו כמודל להצלחה בתחום הלימודים, החברה והספורט. אולם יחד עם זאת, הציפייה החברתית ממנו לתפקד כבוגר בטרם עת דומה לציפייה מאותם “מלכי הכיתה” שנבדקו במחקר.
לא מצאתי מחקרים שמאששים או נוגדים את תוצאות מחקרו של אלן. רוב המחקרים בתחום עוסקים בסיבות שגורמות למקובלוּת או לדחייה חברתית, אך לא לתפקוד “המקובלים” בבגרותם. אולם הניסיון להבין מה גורם לאותם “מלכי הכיתה” להפוך למבוגרים שאינם מתפקדים באופן הרצוי הוביל אותי לדבריו של הפסיכולוג אלפרד אדלר, הנותן מענה לשאלות אלו בתיאוריות התפתחות הילד שפיתח: מה גורם לילד להתפתח להיות אדם בוגר מתפקד?, כיצד מתפתח האדם כאיש חברה, כאיש עבודה, כבן זוג, כהורה? מה מעכב התפתחות? מה מעודד אותנו למלא היטב את משימות החיים?
לפי אדלר, המשימות בחיי האדם דורשות שלושה אל”פים: אמונה, אומץ ואופטימיות. אמונה ביכולות שלנו, המובילה לאומץ לנסות ולהתנסות, קשורה מאוד ברמת העידוד שהייתה או לא הייתה בבית ההורים. סביר שמתבגר יפתח נכונות לשתף פעולה ולתרום לסביבה, לדוגמה, אם הוא התאמן בכך בילדותו, כאשר התייעצו איתו, ביקשו ממנו עזרה, והאמינו בו.
אישיות שיש בה אומץ, אמונה ואופטימיות עשויה להתפתח לאישיות מאוזנת ומתפקדת. לפי אדלר, אתה לא יכול לנהל חיי חברה אם אין לך אכפתיות כלפי הזולת, אם אין לך סולידריות, אם אינך מתעניין באחר. ילדים מבינים בשלב מוקדם שהחיים מתנהלים בלהקות וכי יש אינטראקציות בין חברי הלהקה. הם מזהים חלוקה למקובלים, דחויים ו’רגילים’. הם מבינים את חשיבות המשימה החברתית.

כך נערים “מתחילים עם נערות” היום 

אמא לבת 17: “הם התעלמו ממנה כאילו הייתה אוויר”

שיפור הכישורים החברתיים אצל ילדים עם בעיות קשב 
 
 
כדי לתפקד כראוי בחברה נחוצה יותר מכול תחושה של ערך עצמי – כמה אני מרגיש שייך, כמה אני מרגיש שווה, כמה אני מרגיש חלק מהכלל. מכאן שככל שאני עסוק יותר בערך שלי, ככל שאני מרגיש שווה פחות מאחרים – כך יהיה לי קשה יותר להשתלב במשימה החברתית, וסביר להניח שאפתח התנהגויות מפריעות שדרכן גם אנסה לקבל משמעות ותחושת ערך. אסטרטגיה זו היא מוטעית כמובן, כיוון שלמעשה נרגיש בעלי ערך ומשמעות ככל שנהיה עסוקים בתרומה ומועילוּת ובזיקה חברתית.

המכשול: תחושת הערך נתלית באחרים

נראה כי אותם “מלכי הכיתה” שנבדקו במחקר, הצליחו להימצא במרכז החברתי בתקופת גיל ההתבגרות, שבה קבוצת השווים היא קבוצת ההשתייכות המועדפת על המתבגר. אפשר להבין את ההערצה שזכו לה, מכיוון שהם היו עסוקים ב- להראות, להוכיח, לגעת באסור, לחצות גבולות. הם עשו את מה שבני גילם לא העזו לעשות מכיוון ש’הרמזור’ הפנימי שלהם עבד, או כי הייתה להם אמונה בעצמם והם לא היו זקוקים לכל ההתנסויות החריגות או המוגזמות כדי להרגיש משמעותיים ומוערכים. יחד עם זאת, החברים ם העריצו את מה שהם לא יכלו או רצו להיות.
ההשערה שלי, המתבססת על התיאוריה של אדלר, היא שעופר, חברי מהתיכון, ממש כמו “מלכי הכיתה” שהשתתפו בקבוצת המחקר, היו עסוקים ללא הרף בתחושת הערך שלהם ופיתחו התנהגויות שזיכו אותם בתשומת לב רבה מצד חבריהם. עופר עשה זאת בדרכים חיוביות, ואילו מלכי הכיתה נקטו בהתנהגויות מפריעות וחריגות. כך או כך, כולם היו עסוקים בעצמם, ב”אני” שלהם. במילים אחרות: הערצת החברה מסביב הייתה תנאי להרגשת הערך והמשמעות שלהם. הם לא הרגישו שווים דרך שיתוף פעולה וראיית האחר, אלא דרך החריגוּת. ייתכן כי גם האווירה בבית ההורים שלהם לא הייתה מעודדת ומקבלת ולא אפשרה להם להרגיש שייכים ומשמעותיים דרך קבלה ללא תנאי. זו גם הסיבה להיעדר שלושת האל”פים אצלם: אמונה, אומץ ואופטימיות – להם כל ילד זקוק כל כך לצורך התפתחותו התקינה.

הכותבת היא מדריכת הורים פרטנית במודל קצר טווח, מרצה ומדריכה (סופרוויזרית) בכירה

 

עוד בנושא

אין פוסטים נוספים בנושא זה
commentIcon

הורים למתבגרים / מתבגרות?

גם אנחנו!

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אחת לשבוע כתבה חשובה ומעניינת על ההתמודדות עם התבגרות הילדים שלנו בעידן הנוכחי.