נערה: “אני חושבת שכל אזרח ישראלי צריך להרגיש את החובה המוסרית להתגייס לצבא. במיוחד בימים המתוחים האלה, שבהם קיים חשש לחייהם של אלפי בני אדם, אסור לאף אחד להתעלם מהמאמץ המלחמתי. כולם צריכים לתרום את חלקם והדרך המקובלת לעשות זאת היא באמצעות הגיוס לצה”ל”
[credit] מאת: אמילי יעל, 27.08.14 [/credit]
לסיים בית ספר, לעשות צבא ולהמשיך הלאה בחייך. זה המסלול שכל אזרח ישראלי יודע שהוא יעבור. הגיוס לצה”ל הפך למשהו הרבה יותר משמעותי מאשר “אני מתגייס כי זה החוק”, היום רוב בני הנוער שאני מכירה מתגייסים לצבא כי הם רוצים לתרום את חלקם למדינה, להעשיר את עצמם ולהגן על המדינה שבה הם גדלו. אך לצערי, יש כאלו שמתנגדים לחלוטין לגיוס לצבא ומעדיפים להשתמט ממנו. במציאות שבה אני חיה כיום, הדבר לא מקובל בעיניי.
אני תושבת הדרום. גדלתי והתבגרתי לצד רעשי רקע של אזעקות, נפילות ונפגעים. בהתחלה לא הבנתי את המשמעות האמיתית של החיים האלה אך כשגדלתי והתבגרתי הבנתי שאנחנו נמצאים במלחמת הישרדות יומיומית על החיים שלנו. וכשאני אומרת שלנו, אני מתכוונת לחייהם של כל אזרחי מדינת ישראל. ובמלחמת ההישרדות הזו, מערך ההגנה היחיד שלנו הוא צבא הגנה לישראל. ילדים בני 18 שהחליטו שהם רוצים לתת לילדים שלהם עתיד טוב יותר, והם אלו שייצרו את אותו העתיד.
אני חושבת שכל אזרח ישראלי צריך להרגיש את החובה המוסרית להתגייס לצבא. במיוחד בימים המתוחים האלה, שבהם קיים חשש לחייהם של אלפי בני אדם, אסור לאף אחד להתעלם מהמאמץ המלחמתי. כולם צריכים לתרום את חלקם והדרך המקובלת לעשות זאת היא באמצעות הגיוס לצה”ל. אני מבינה את הפחד האישי על חייו של כל אחד ואחד מהילדים שנשלחים לשרת את המערכת, אך אנחנו צריכים להבין שבלי אותם ילדים מדינת ישראל שלנו הייתה מזמן מתפרקת.
עוד כתבות בנושא:
- לטורים האחרים במדור “אחד על אחד”
- תנועת הנוער שלי: הצצה לחיים של ארבעה נערים הפעילים בתנועות נוער בישראל
בנוסף, אני חושבת שהגיוס לצה”ל הוא לא רק על מנת להגן על המדינה. ממש לא. צה”ל נותן לחיילים כלים להתמודד עם מצבים שהם לא חשבו שיצטרכו להתמודד איתם. אתה רוכש שם ניסיון, חברים ואפילו מקצוע בחלק מהמקרים. בשנים האחרונות המדינה הבינה שגם היא צריכה להחזיר לחיילים שנותנים מעצמם שנתיים-שלוש מחייהם, והחיילים השונים נהנים מהשלמת בגרויות, לימודים לתואר, למקצוע או המשך לקריירה צבאית יציבה.
לסיכום, אני חושבת שהצבא שלנו הוא יותר מסתם מערך הגנתי. הוא מורשת שאותה אנו צריכים לשמר. מורשת של נתינה, אחדות, נאמנות וציונות. ערכים שכבר קשה למצוא או להנחיל, ערכים שהשירות הצבאי מעניק לך בצורה הברורה יותר, ביחד עם התובנה שאנחנו כאן כדי להישאר אך עדיין צריך לעבוד קשה למען המדינה. כולנו צריכים את החיילים בפקודה, אי אפשר להסתמך על צעירים שיסכימו לסכן את חייהם למען המולדת רק מתוך טוב ליבם. ולמרות שיש גם מתנדבים, אנחנו צריכים שכל אזרח במדינה יעשה משהו כזה כדי לבסס את הזהות הלאומית שלו ויידע להעריך את המדינה שלו, הבית שלו, המשפחה והחברים שלו. זה לא מובן מאליו.
הכותבת היא כתבת נוער במגזין “Resh – מיזם הכתיבה של הנוער בישראל“
אמא: “השירות הצבאי הוא לא רק לצורך הגנה. בצבא כל חייל עובר תהליך של התבגרות ולומד להתמודד עם מצבים שבהם הוא לא חושב רק על עצמו, אלא גם על חבריו. בהתמודדות עם מצבים שבהם הוא לא מורגל – הוא מתחשל, הוא לומד לחיות בשיתוף, הוא צובר ביטחון ואין ספק שזו הכנה נכונה לחיים”
[credit] מאת: אירית מנשה בכר, 27.08.14 [/credit]
הלחימה הנוכחית במבצע “צוק איתן” מוכיחה לנו שוב ושוב עד כמה חשוב שיהיה לנו צבא איכותי. טובי בנינו נלחמים בעזה, חלקם מסרו את חייהם בחירוף נפש ובגבורה למען המדינה ותושביה. רובם עברו קרבות ומצבים קשים ועשו זאת כי ברור להם שאין לנו ברירה.
אני אמא לשלושה בנים. ולמרות כאב הלב, החששות והדאגה האינסופית, שלושת הבנים שלי שירתו ביחידה קרבית. בלחימה האחרונה בעזה שניים מהם גויסו בצו 8, ואילו בני הצעיר חיכה לצו 8 ואף טען שאם לא יקראו לו הוא פשוט יגיע ליחידה ויציב עובדה.
במדינה שלנו אין לנו ברירה. אנחנו חייבים צבא שמתגייס מתוך הבנת הצורך ולא בשל שיקולים כלכליים. אנחנו לא כמו בשוויץ ששם החיילים מקבלים משכורת עבור השירות שלהם. זוהי עבודה עבורם, עבורנו זה הקיום. לכן, רובנו מחנכים את ילדינו על כך ש”אין לנו ארץ אחרת” ועל מנת להגן עליה אנחנו זקוקים לצבא חזק.
עוד כתבות בנושא:
אך כמו בכל הסכמה והבנה יש כאלו שמכל מיני טעמים (מצפוניים, פיזיים, נפשיים ועוד) לא מתגייסים לצבא. אין לי ספק שאותם אלה שאינם מתגייסים ומשתמטים גדלו בבתים שערכי התרומה לא נלמדו בו, וככל שהחינוך מתמקד ב”אני” ולא ב”אנחנו” – יש סיכוי שגם תרומה לצה”ל ולמדינה לא ייחשבו כחלק מהמורשת המשפחתית.
השירות הצבאי הוא לא רק לצורך הגנה. בצבא כל חייל עובר תהליך של התבגרות ולומד להתמודד עם מצבים שבהם הוא לא חושב רק על עצמו, אלא גם על חבריו. בהתמודדות עם מצבים שבהם הוא לא מורגל – הוא מתחשל, הוא לומד לחיות בשיתוף, הוא צובר ביטחון ואין ספק שזו הכנה נכונה לחיים.
אני שמחה לקרוא ולשמוע שרוב בני הנוער מבינים את חשיבותה של התרומה למדינה, כי כאמור “אין לנו ארץ אחרת”.
הכותבת היא מדריכת הורים פרטנית במודל קצר טווח, מרצה ומדריכה (סופרוויזרית) בכירה
