כולם מחכים לארוחה המשפחתית של שישי בערב בביתה של אירית. הסירים על האש, הנכדים משחקים, ואז, נחשו מה קרה?
יום שישי, השעה 20:00 ואנחנו מתכוננים לקידוש ולארוחת הערב. כולנו יושבים מסביב לשולחן – שני בניי, כלותיי, נכדיי, בן זוגי ואני. כלתי מבקשת שנמתין עוד כעשר דקות לאחיה שביקש להצטרף לסעודה.
“אוף, אני רעבה”, אומרת אחת מנכדותיי. אמא שלה מציעה לה בינתיים נשנוש קל. נכדיי משחקים במשחק זיכרון, ואני חותכת את שאריות החסה לסלט המסורתי. אני אוהבת את הרעש הזה, רעש של משפחה, הסירים על האש והריח בבית. ריח של יום שישי.
החסה עדיין נקצצת
ואז, 20:15, נפתחת הדלת. בחור גבוה, שזוף ויפה תואר נכנס עם תרמיל על הגב ומצלמת גופרו. אחיו וכלותיי ישובים סביב השולחן ואני “מחליטה” שזה ליאור האח של כלתי שהמתנו לבואו. אך העיניים רואות את יהונתן. אני עומדת קפואה במקום ומאפשרת לקונפליקט בין העיניים למוח להשתולל – המוח אומר “זה ליאור”, העיניים אומרות “זה יהונתן”.
ואני ממשיכה לקצוץ את החסה.
אז נפלטת צעקה מפיו של עמית, בני בכורי: “מה זה, יהונתן, השתגעת?”. הוא מסתובב לכלתי ושואל: “עבדת עלינו, ידעת שיהונתן הגיע?” והיא מחייכת.
ואני עדיין קוצצת את החסה. ממשיכה להקשיב לשיח שבין העיניים למוח, אולי כדי לא לתת לעובדות לבלבל אותי.
אחיו של יהונתן מתעשתים ראשונים וקופצים עליו. הם מכניסים לו אגרופים ידידותיים כזכר להתגוששויות של פעם.
ואני ממשיכה לקצוץ את החסה.
יהונתן ממלט את עצמו משני אחיו ומתקרב אליי: “אמא, מה קורה לך?”. ברגע ששמעתי את המילה אמא הכול התחבר, והצעקה המודחקת נפלטה מגרוני: “יהונתן, ילד שלי, חזרת!”
אני לא יודעת אם בכיתי או צחקתי, אולי גם וגם. הרגשתי שהדאגה ליהונתן עדיין שם בתוך ליבי. הוא לא איפשר לנו להתכונן לבואו, וזה מחירה של ההפתעה, היא עדיין לא משחררת. יהונתן חזר שלושה שבועות לפני מה שתוכנן. הוא שיתף את כלותיי ובן זוגי וביקש שלא יספרו לאחיו ולי. הוא רצה לחזור במפתיע, “לדפוק כניסה” (בלשון העם) בארוחת שישי לפני הקידוש.
עוד כתבות בנושא:
- לפוסטים נוספים בבלוג “אמא מכבסת” מאת אירית מנשה בכר
- אחרי שנים של התמדה: הילד מחליט לפרוש מהליגה, איך נגיב?
- תחקיר: איך זה שלמרות “”חוק העישון”, ברוב בתי הספר בארץ ממשיכים לעשן?
הגעגוע לא נגמר
היה לי קשה לעכל שהדאגות נגמרו. זהו, אני לא צריכה יותר לבדוק את הווטסאפ כדי לראות שהילד מחובר, לא לוודא שכל המטוסים בדרום אמריקה הגיעו ב”שלום לבסיסם”, לא לדאוג איפה הוא עכשיו ומה הוא עושה, ולא לקוות שהילד יחליט לקצר את הטיול כדי שאמא תירגע.
וכפי שיהונתן כתב בפייסבוק לחבריו: “אחרי שבעה חודשים בדרום אמריקה, 22 טיסות, המון מדינות, מלא חוויות, חזרנו”.
אני כותבת חודש וחצי לאחר חזרתו של יהונתן. עוד לא הספקתי להתענג על בואו, להכין לו מספיק שניצלים כפי שתכננתי, לחלוף בבוקר ליד חדרו ולראות שהוא שם ולא את המיטה המוצעת שהיוותה מושא לגעגועיי. שלושה שבועות עם תחילת מבצע “צוק איתן” יהונתן קיבל צו 8, והמצב חזר לקדמותו – געגוע מהול בדאגה.
הכותבת היא יועצת משפחתית, מדריכת הורים פרטנית ומרצה, MA במינהל החינוך, עד לאחרונה מנהלת אקדמית במכללת לוינסקי לחינוך. לעמוד הפייסבוק שלה
