fbpx

רק להיות בבית

רק להיות בבית
לבד בחדר. צילום: shutterstock

הבת שלי מסתגרת בחדר שלה, לא רוצה ללכת לחברות או לצאת מהבית כי היא מפחדת מהאזעקות. אני חושש שאלה סימנים של חרדה או דיכאון. מה לעשות?

 

ראשית, חשוב להיות ערניים ולזהות שאכן מדובר בסימנים של דיכאון וחרדה ולא בסימני התרחקות רגילים האופייניים לגיל ההתבגרות והם חלק מתהליך טבעי של תהליך הדיפרנציאציה שלהם.
אם מדובר בסימנים יוצאי דופן שלא חוויתם כהורים עד עכשיו, חשוב לא להיבהל ולהזכיר לעצמכם שחרדה ודיכאון הם נורמליים מאוד כתגובה למצב לא נורמלי כמו מלחמה.
במקביל גשו אל הילדה, שקפו בעדינות את ההתנהגות שאתם חווים (כמו: “אני שמה לב שאת נוטה יותר לשבת לבד בחדר”, “אני שמה לב שאת פחות יוצאת, או פחות במצב רוח”) ושאלו אם זה קשור למצב, או למשהו אחר. אחרי שהקשבתם, נסו לשתף באמפתיה שזה באמת מצב לא קל לאף אחד ותנו לגיטימציה לחששות ולעצב. נסו להקשיב לעומק התחושות, מבלי לשלול או להבטיח הבטחות (כמו: “שטויות, כאן לא יקרה כלום”), נסו לתת לה כלים לחשיבה חיובית ולהסתכל על הצדדים החיוביים (כמו: “בזכות המבצע הזה נמנע אסון גדול יותר כי החמאס תכנן להתקיף דרך המנהרות”), ולעודד אותה לעשות יחד איתכם דברים משמחים ומהנים (כמו יציאה משותפת לסרט, פעילות גופנית, ביקורי חברים ומשפחה קרובה).
זכרו: האופן שבו אתם תתייחסו ותדברו על המצב – משפיע מאוד על האופן שבו הילדים יתפסו אותו.

 

הכותבת היא מטפלת ויועצת זוגית ומשפחתית ותרפיסטית בפסיכודרמה, מומחית לפסיכודרמה אירגונית, מנחה ויועצת בארגונים. לאתר של חדוה

עוד בנושא

אין פוסטים נוספים בנושא זה
commentIcon

הורים למתבגרים / מתבגרות?

גם אנחנו!

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אחת לשבוע כתבה חשובה ומעניינת על ההתמודדות עם התבגרות הילדים שלנו בעידן הנוכחי.